האם אנחנו מטעינים את הסוללה שלנו?

לא פעם אנחנו מנסים להיות בעלי סוללת "אנרג'ייזר", להעמיס על עצמנו עוד ועוד בלי אבחנה עד כדי קריסה ורק אז אנו נזכרים, שכולנו רקמה אנושית, בסך הכל בשר ודם. השבוע גם אני קיבלתי תזכורת לא נעימה לכך

צילום: לילי צרויה מימון
שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

אחרי שנה פלוס של הפתעת קורונה לא נעימה ואז עשייה בלתי פוסקת, ריצת מרתון קדימה בכל העוז, פניות במסלולים בלתי מוכרים, היתקלויות באבנים, שינויים בלתי צפויים ובעיקר קבלה והשלמה, שוב ושוב, והנה הגוף מאותת שקשה לו, וקורס. אז כן.. מיטה, כאבים, חולשה, חום, צינון, שיעול, צוואר תפוס, קיבלתי את כל החבילה ביחד.  והכל כמובן הגיע בהפתעה מוחלטת, משום מקום, וכמו סוס באמצע דהרה נאלצתי לעצור וגם לנער את האבק.

ואז שמעתי שיש וירוס שנסתובב ודווקא עכשיו לוכד אנשים, שבמשך יותר משנה לא עצרו לרגע, ואז נפל לי האסימון. כי ברור שלהיות חולים זה ממש לא נעים, אך לעיתים אנחנו נאלצים להקשיב לגוף ואם לא נעשה זאת, הוא כבר יגרום לכך בשיטות שלו.

השקט שלפני הסערה

מכירים אותו, את הרעש הגדול שלאחריו שקט?

זוכרים את הקורונה והמסכות והסגרים והזומים והחרדות, שלאחריהן שקט דממה, כאילו הכל עבר?

אז זהו. שלשקט הזה יש מחיר.

הרי מה אנחנו.. רק בשר ודם.. וכל התקופה הזו אמרנו לעצמנו שלא נתייאש ולא נרפה וחיפשנו כל קרן אור שצצה מהחלון והכרנו עולמות חדשים ועשינו.. ורצנו..

עשינו אפילו מעבר ליכולותינו.

הפתענו אפילו את עצמנו.

היינו שם בשביל מי שנזקקו לנו.

ריצינו ועזרנו ואיפשרנו.

ומה שכחנו?

לעצור ולנשום.

לפרגן לעצמנו.

לקבל את מה שהיה ולפתוח דלת חדשה.

לראות מה אנחנו זקוקים לו באמת.

ולדאוג לכך.

בתקווה שהקורונה אכן ב"ה נעלמה מארצנו, הרי ברור שהחיים לנצח יהיו מלאי מהמורות ומכשולים ואנשים קשים ורגעים מאתגרים…

וזה הזמן לאגור כוחות.

להכין את עצמנו לבאות.

להטעין את הסוללה הפרטית שלנו.

כי לא משנה מה קורה,

נכון שלא תמיד הכל טוב,

אך אני מאמינה שהכל לטובה.

כבר הורדתם את האפליקציה של אשדוד10?

הורדה לאנדרואיד:

הורדה לאייפון:

דילוג לתוכן