במה שנראה היה כרגע שפל עמוק במיוחד – רגע לפני שהאורות במסעדת "אידי דגים" כבים – הפציעה קרן של תקווה. לאחר פרסום הכתבה ב-אשדוד10 ובערוצי התקשורת הארציים וברשתות החברתיות על המשבר הכלכלי החריף במסעדה, ועל הודעתו של אידי שהוא על סף סגירה הציבור הגיב ברגש ובפעולה: שיתופים, פרגונים, טלפונים – ובעיקר, הזמנות. רבות מהן.
"הטלפונים לא מפסיקים", מספר אידי ישראלוביץ', בן 73, האיש שהפך שמו למותג בראיון ראשון מאז התחוללה הסערה על האפשרות שהמסעדה תיסגר. "יש אהבה, יש תקווה. זה מרגש עד דמעות. אולי עוד נציל את המקום הזה, וזו הזדמנות להודות לכל מי שטילפן, פירגן בירך ואמר שיבוא ובאמת באים. תודה רבה".
אבל כדי להבין באמת את הסיפור הזה – צריך לחזור להתחלה. הרבה לפני הפרסום, הרבה לפני ההצלחה – ואפילו הרבה לפני הדגים.
מהכנרת לאשדוד: שורשים של ציונות ואמונה בעבודה קשה
אידי ישראלוביץ' נולד בבית החולים הסקוטי בטבריה להורים חקלאים מהמושבה כנרת – אב רומני ואם מטורקיה. ילדותו עברה עליו בין עכו, נהריה ואילת, אך בגיל 17 השתקע באשדוד, העיר שבה בנה את חייו ואת מפעל חייו. בצבא שירת בחיל הים, ובהמשך עבד בתחזוקת אוניות. העבודה הקשה הובילה אותו לצלילה בקו צינור אילת-אשקלון, תפקיד שבו החזיק במשך 12 שנים – ובו נבט הניצוץ שעתיד היה להפוך למסעדה. "התחלתי לבשל דגים לחברים במשמרת", הוא נזכר. "בלי להבין, נוצר הקשר הראשוני בין הים, הדגים, והלב שלי".
מאוהל ברובע ד’ – למוסד קולינרי עולמי
ב־1980 פתח יחד עם רעייתו טלי מסעדה קטנה עם ארבעה שולחנות ברובע ד’. לאחר סגירתה חזר לצלילה, אך החלום בער. הוא פתח את "אשדוד הקטנה", משם המשיך לסניפים נוספים: "התחנה" בצפון אשדוד, מסעדת דגים בהרצליה פיתוח (שנסגר לאחר שנה וחצי), וגם "האיטלקייה של אידי" הכשרה שלא החזיקה מעמד. אבל את המרכז האמיתי הקים ב־1994 באזור התעשייה קריית איתנים – שם שוכנת עד היום המסעדה שכבר מזמן אינה "עוד מסעדה", אלא חלק בלתי נפרד מהנוף הקולינרי של המדינה. בין השנים 2000–2010 הפעיל גם בר-קפה במרינה של אשדוד, והשלים את הפיכתו לאיש עסקים קולינרי עם טביעת אצבע ייחודית, וכיום בנו גל מנהל ומפעיל את מסעדת החוף במרינה.
בין דג לשר – המקום שהפך למוקד עלייה לרגל
לאורך השנים ביקרו במסעדה אין ספור אישים: ראשי ממשלה, שרים, בכירי שב"כ, אנשי מוסד, דיפלומטים זרים, אמנים, פרשנים, עיתונאים, אנשי עסקים וסלבריטאים. "אני לא אוהב לנקוב בשמות", אומר אידי בצניעות, "אבל כולם היו כאן – מאריק שרון, שהיה לקוח קבוע עוד לפני כהונתו כראש ממשלה, ועד ראש הרשות הפלסטינית ג'יבריל רג'וב ופקידים אמריקאים שביקרו פה בימי הסכמי השלום. זו לא רק מסעדה – זה מקום של שיח, של חיים, של גשר בין אנשים". באותה תקופה להזמין שולחן זה היה פרוייקט. המסעדה הייתה עמוסה כל השבוע ובעיקר בסופי השבוע. ליתר דיוק בימי חמישי. עם זמר ברקע, מוסיקה יוונית עשירי הארץ, פוליטיקאים לצד אנשי תקשורת בכירים ואנשי צבא ואקדמיה הכל היה זז הצידה והשמחה שם הייתה לשם דבר. המסעדה הייתה חביבה במיוחד גם על שמעון פרס, ראש ממשלה ונשיא לשעבר. "את היומולדת האחרון שלו" מספר אידי "לפני שמת, הוא עשה כאן. מאוד אהבתי את האיש שהיה באמת איש נדיר”.
המשבר שהיכה בלא רחם – והקהל שהגיב בחיבוק
כמו רבים בענף, גם אידי לא שרד ללא פגע את שנות הקורונה, אך לדבריו דווקא שנת 2024–2025 הייתה הקשה מכולן: "זה החל בקורונה והמלחמה גמרה אותנו. ההכנסות ירדו ב־60%. היו ימים בצהריים שהמקום היה ריק, פשוט חושך. ואתה כל יום פותח, נלחם, ומקווה".
אידי חושף כי כיום יש לו חובות בסך כחצי מיליון ש"ח – בעיקר למע"מ ולעיריית אשדוד. "לשמחתי, בעירייה מגלים הבנה ולא לוחצים. זה לא מובן מאליו. ברשויות המס פחות סבלניים – שם כבר היו עיקולים. מצד שני, הספקים נותנים גב. מאמינים בי, וזה מחזק".
אבל הסיוע האמיתי הגיע מהציבור – מאות שיחות, הודעות, שולחנות שהוזמנו, אפילו הצעות למימון המונים. "אני לא מוכן לקחת תרומות. מי ששולח לי כסף בביט – מקבל הזמנה. אני לא מבקש עזרה – אני מבקש שיבואו. שישבו. שיטעמו. שיתמכו דרך האוכל. וברוך השם – הם באים".
לא כשר – אבל כן מסורתי: "אני אדם יהודי וכשר"
באופן גלוי ואמיץ, ישראלוביץ’ מתייחס לשאלה שמלווה אותו כבר שנים – הכשרות. מילה שעולה המון ברשתות החברתיות מאז התפרסם המשבר במסעדה ולא מעט הצעות לאידי שיהפוך את המסעדה לכשרה וכך הוא יינצל מסגירה. רוב התגובות האלה מגיעות מאשדוד. "לא, המסעדה לא תהיה כשרה", הוא אומר. "אני יהודי כשר. אני אדם מאמין. אבל אני גם בן למסורת מרוקאית, שבה בשנות ה־60 אכלו פירות ים – וזה לא נחשב טרף. שרימפסים – יש להם קשקשים וסנפיר”.
׳פסקדו׳ וכל השאר: התחרות קיימת – והוא מודע לה
חלק מהירידה בהכנסות גם מגיעה ממספר הרב של המסעדות הטובות שנפתחו באשדוד ב-10 השנים האחרונות. מסעדות שמציעות שלל של אוכל: איטלקי, דגים, בשר. בהן גם מסעדת ׳פסקדו׳ הפופולרית ששואבת אליה גם אורחים מכל רחבי הארץ. לשאלה האם יש לכך אפקט למצב המסעדה שלו אומר אידי. "ראשית אין לי מילה רעה לומר על אף מסעדה. ׳פסקדו׳ למשל – מסעדה טובה מאוד. כן, אנשים שאכלו אצלי ועברו לשם . זו האמת. אבל אני פה. אני עדיין כאן. נלחם. ולא מתבייש בזה".
מעבר לצלחת: ספרים, זיכרונות, ואח אחד שלא חזר
ב־2006 פרסם את ספרו "הדגים של אידי" בהוצאת כנרת-זמורה-דביר – שילוב בין מתכונים, סיפורים אישיים וגעגוע לים. אבל הסיפור האישי טומן גם כאב: אחיו, רב"ט אברהם (אבי) ישראלוביץ', נפל במלחמת ההתשה ב־1970, ושמו מונצח באנדרטת הנר ברחוב שבי ציון באשדוד. אידי מזכיר את אחיו בלחישה: "הוא תמיד איתי. חלק ממני. גם כשהכול קשה – אני זוכר בשבילו למה אני כאן". בשנת 2022 איבד גם את בנו הבכור אברהם, שקרוי על שם אחיו של אידי, שנפטר בשנתו ככל הנראה מדום לב.
מבט לעתיד: "שיבואו. שיאכלו. ושיהיה שלום"
"אני גר במסעדה", אידי איש אופטימי מטבעו, אומר לסיכום. הוא חי ונושם את המסעדה והסיכוי שהוא יוותר וירים ידיים הוא נמוך עד כדי לא קיים. "אני אמנם ישן בבית, אבל חי כאן וגר במסעדה. זו הנשמה שלי. אחרי כל מה שעברנו – אני מאמין שיבוא טוב. המלחמה תיגמר. יבנו את עזה מחדש. תהיה עבודה לכולם. אני מאמין שגם אני אעמוד שוב על הרגליים. והמסעדה? בעזרת השם – תחגוג עוד שלושים שנה".
