דיקלה וקנין על אחיה בנימין שנהרג במלחמת יום הכיפורים: "התבגרתי והוא יישאר צעיר לנצח"

לא רבים יודעים כי אשת המחול המוכשרת, המשמחת מעל הבמות, דיקלה וקנין, למעשה חיה בצילו של אחיה בנימין ז"ל, שיריונר גיבור שנהרג בעת חילוץ חברו בנחל דיקלה בסיני והיא, שנולדה אחרי מותו, הביאה אור חדש לבית ואף נקראה על שם אותו הנחל. השכול מסתבר, לא נרפא עם השנים, רק לומד למצוא את מקומו לצד החיים ומעצב אותם מחדש. הזיכרונות לא מרפים: כיצד הסתירו ממנה את השכול עד שבגיל 5 הגננת הצביעה על אנדרטה עם שם האח וכך נודע לה שהיא אחות שכולה, הילדות של האחים המגובשים בצל החסך הרגשי של ההורים האבלים, הבחירה בשמחה ובריקוד והיתמות העכשווית משני הוריה, שמציפה את הכאב מחדש

שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

ימי הזיכרון של עם ישראל מציפים שוב את השאלה הגורלית: האם הזמן באמת מרפא? כי ללא ספק, הזמן עושה את שלו, ומשכיח מעט, ומפנה פינה לכאב ולגעגוע לצד החיים עצמם, שזורמים וממשיכים. הרי השמש זורחת בכל בוקר, עם כל הכאב הפועם שאינו מרפה.

דיקלה וקנין (45) דמות מוכרת ואהובה באשדוד, אם לשתי תאומות בנות 12, בעלת "דקלה וקנין" סטודיו בגן העיר, סטודיו לנשים שכולל את כל פעילויות הספורט והריקוד, סדנאות נשים והעצמה נשית וכן בית ספר למחול ותנועה מגיל 4 ועד 20, בו היא מפעילה להקות מחול מקצועיות.

אחיה בנימין ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים הארורה. ומאז, כל חייה קיבלו תפנית משמעותית.

דיקלה, ספרי על נפילתו של בנימין ז"ל.

"בעת המלחמה הוא היה שיריונר והם יצאו לסיור בסיני. אחד החיילים שלנו נתקע עם הטנק וברגע שאחי ניסה לחלץ אותו הוא בעצם נפגע ונהרג. זה קרה בנחל דקלה ועל שמו אני קרויה.

אמא לא ידעה שהיא בהריון, ורק מאוחר יותר, כשהגיעה לבית חולים לבצע ניתוח ביד, אמרו לה שהיא כבר בחודש שישי. וכך נולדתי חמישה חודשים אחרי שהוא נהרג. ארבעת אחיי היו חיילים, היה לה אבל קשה מנשוא, למעשה אבל שלא עבר לה מעולם עד שנפטרה לפני כחודשיים.

איך מרגיש לגדול בצל השכול של מישהו שאת בכלל לא מכירה? יותר קל או יותר קשה?

"כשאתה גדל לתוך השכול, הכאב הוא שונה, אבל השפעתו כבדת משקל. לגדול בצל השכול זה לגדול עם הכאב, לגדול עם התמונות, עם הסיפורים, לדלות כל פיסת מידע שתעזור לך להרכיב דמות שתהיה חלק ממך, בין אם תבחר ובין אם לא.

להסתכל כל השנים להורים שלי בעיניים ולשאול אם אני מזכירה להם אותו, אם הם מרגישים שהם נתנו אותו וקיבלו אותי, האם הם שמחים על כך או עצובים? האם הצלחתי למלא את החלל? או שאי אפשר בכלל? כי ברור שאני התבגרתי והוא יישאר צעיר לנצח".

פשוט גדלים לתוך זה. ההורים אבלים ואת האור בקצה המנהרה ויש לך על הכתפיים הרבה אחריות.

היו לי אז שבעה  אחים ואז אחי נהרג ואני נולדתי, בת זקונים. פתאום באה תינוקת הביתה, אחרי שכולם גדולים ומבינים מה קרה. אז כל השנים המון גוננו עלי, השם שלי תמיד מזכיר להם אותו. שם קדוש. בכל טקס שהיה בבית הספר בו למדתי, שם גם הוא למד, בכל שנה התבקשתי להניח זר עם התמונה שלו. מכיתה א' אני תמיד האחות השכולה של.."

באיזשהו שלב אפילו כעסת?

"דווקא לא. התגאיתי בו מהרגע הראשון, זה תמיד היה סיפור חיי. היה לי כן חסך קטן, כי כשהייתי קטנה ההורים לא היו ממש פנויים רגשית לגדל אותי. כמעט ואין לי תמונות ילדות עם אמא שלי. יותר עם האחים שלי והחברות שלהם. הייתה לנו ילדות טובה אבל חייתי את זה.

עד גיל חמש לא סיפרו לי עליו בכלל. בגיל חמש בגן לקחו אותנו לאנדרטה באשקלון שם גדלתי, ואז הגננת אמרה "הנה השם של אח שלך". חזרתי הביתה בוכה והמומה ואני זוכרת את זה כטראומה, כהלם. ההורים שלי הסתכלו אחד על השני ואז ההורים שלי הבינו שהגיע הזמן לדבר על זה.

אמא התחילה להוציא אלבומים והראו לי תמונות וסיפרו לי את כל סיפור חיי בעצם. זה לאורך כל השנים הסיפור של הוא הלך- ואני באתי."

אפשר לומר שבחרת במחול כדי לשמח אנשים? אולי בתת המודע?

"תמיד בחרתי בשמח, להיות במקום שיש בו יותר שמחה מאשר עצב. לצערי החיים לקחו אותי גם למקום העצוב לא פעם.

אבא נפטר כשהייתי בת 23 ואמא לפני חודשיים וזה קשה. האחים שלי ביחד, אנחנו משפחה מאוד אוהבת, מלוכדת מגובשת, אך זה משהו שמלווה לתמיד".

יום הזיכרון עבורכם הוא יום קשה?

"זה תמיד יום אבל אצלנו בבית. אמנם בכל בית זה כואב, אבל היכן שזה נגע מרגישים יותר. המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות בכלל לא קל, רוב האחים שלי בכלל לא יוצאים. המעבר קשה מאוד. אני דווקא תמיד הופעתי ביום הזה ותמיד חשתי את המעבר מעצב לשמחה".

בשנה שעברה הקורונה גרמה לכם לא להגיע לבית העלמין..

"נכון, את מזכירה לי שזו פעם ראשונה בחיי שלא הייתי בבית העלמין. מהיום שנולדתי הייתי בכל הטקסים והיה לי כל כך מוזר. הבנות שלי עשו ריקוד בזום עם התמונה של הקבר בבית ספר רבין. אני דווקא חרדה לגבי יום הזיכרון הקרב, כי גם אמא לא תהיה נוכחת השנה, כנראה נתפרק גורמים".

לסיום, משהו טוב שלקחת ממנו?

"הכל. דיקלה היום היא בהחלט האחות השכולה של בנימין. מה שקרה בנה אותי. מי שגדל בשכול ועצב, כנראה בוחר בצדדים היותר שמחים של החיים. אין ספק שהאופן בו גדלתי, עיצב אותי אחרת והביא אותי למה ולמי שאני".

יהי זכרו של בנימין ברוך. בתוך כל חללי עמנו ישראל.

כבר הורדתם את האפליקציה של אשדוד10?

הורדה לאנדרואיד:

הורדה לאייפון:

דילוג לתוכן