בכ"ט בסיון יצאו המרגלים, כפי שמצוּוה בספר במדבר: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" (במדבר יג, ב), ובספר דברים מובא שהיוזמה יצאה מהעם עצמו: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ" (דברים א, כב). שני התיאורים משלימים זה את זה: מתוך רצון העם, נתן ה' רשות, ומשה ביצע.
המרגלים חזרו לאחר ארבעים יום, בתאריך ט' באב — תאריך שנהפך מאותו רגע לסמל אבל לאומי לדורות. חז"ל לימדו: "הם בכו בכייה של חינם, קבע להם הקב"ה בכייה לדורות" (תענית כט ע"א). אותו לילה שבו בכה העם לשווא הפך לליל חורבן — חורבן הבית הראשון, חורבן הבית השני, וגלויות נוספות, כולן חלו בתשעה באב. חטא שעיקרו חוסר אמונה הוליד אסון שעיקרו אובדן.
עשרה מתוך השנים עשר הוציאו דיבה רעה על הארץ, ניאו את העם, ודרשו לשוב מצרימה. שאלה עתיקה שואלים הפרשנים: כיצד איפשר משה שליחות כזו? התשובה הנראית מתוך השילוב בין שני הספרים היא שמשה פעל על פי יסוד הבחירה החופשית — הוא בחר אנשים צדיקים וראויים, ציידם כראוי, ואף "צייד" את הושע בשינוי שמו ליהושע. אך הבחירה החופשית פועלת בשני הכיוונים, וגדולי הדור כשלו בדרך: ראו קברים בארץ וחששו מדֶּבֶר, ראו ענקים וחששו מכישלון, ראו פירות מופלאים — אשכול ענבים שנשאוהו שמונה אנשים, תאנה ורימון — ובמקום לראות בהם עדות לטובת הארץ, הפכו אותם לראיה לסכנה שבה.
כלב בן יפונה הלך להתפלל במערת המכפלה בחברון, ויהושע בן נון שמר על אמונתו, ושניהם לא נסחפו אחר הרוב. שכרם היה ממשי וגדול: יהושע זכה להנהיג את העם ולהכניסם לארץ, וכלב זכה לחיות שנים מובטחות ולרשת את חברון עצמה — אותה העיר שאליה הלך להתפלל, אותו מקום שבו ניצב מול הפחד וגבר עליו. "וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ" (דברים א, לו) — שכרו של כלב היה ממש הקרקע שעליה עמד באמונה.
העונשים ממחישים את חומרת החטא: המרגלים נענשו במיתה ונשללה מהם אפילו הזכות לעולם הבא, ועם ישראל נדד במדבר ארבעים שנה — שנה לכל יום שרגלו המרגלים בארץ. ומשה עצמו? גם הוא נשא בעונש, אם כי מסיבה שונה. בעקבות חטא המים במריבה, שאירע לאחר שנות הנדודים, נגזר על משה שלא ייכנס לארץ כנען. אך חז"ל ופרשנים רבים קשרו בין שני הדברים: משה שנשא באחריות על העם, שהנהיג אותם וביקש עליהם רחמים שוב ושוב, סיים את חייו בראש הר נבו, ועיניו נשואות אל הארץ שלא זכה לדרוך בה. "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה… וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ… כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (דברים לב, מט–נב). יש בכך עומק מרגש: המנהיג שחלם כל חייו להגיע לארץ, שנלחם על עם ישראל ועל עתידו, ראה את הארץ מרחוק בלבד — ולכעורה בכך גם הוא שילם מחיר על הדור שכשל.
חז"ל לימדו שחטא רבים חמור במיוחד, ופרישה ממנו — כשם שעשו יהושע וכלב — מוערכת במיוחד. יש עוונות שהשפעתם אינה נגמרת בדור אחד, ויש לקחים שצריך לחזור ולשנן דור אחר דור: לדבוק בהבטחות ה' ללא היסוס, לקיים מצוות בהתלהבות ולא מתוך פחד, להשתדל מצידנו ולהניח את התוצאות בידי שמים, ולא להיסחף אחר קולות הרוב כשהם מובילים הרחק מן האמת.
אם המרגלים היו אנשים צדיקים (לפחות מלכתחילה) וראשי שבטים — מה גרם לאנשים חשובים כל כך לכישלון עד שכתוב במדרש שרשעים הללו לא לקחו מוסר דיבת מרים על אחיה, ומה ניתן ללמוד מכך לגבי הנסיונות שכל אחד מאיתנו מתמודד איתם ביום-יום? הכישלון לא נבע מרשעות אלא מפחד והחלפת מבט — המרגלים הסתכלו על הארץ מתוך עיני הפחד ולא מתוך עיני האמונה. אדם גדול עלול לכשול לא כשהוא עושה רע, אלא כשהוא מניח לפחד לפרש את המציאות במקומו. הלקח ליום-יום הוא שהאתגרים שעומדים בפנינו — בפרנסה, בזוגיות, בגידול ילדים, בעשייה ציבורית — תמיד ייראו גדולים מאיתנו אם נסתכל עליהם בלי אמונה. השאלה אינה האם הענקים קיימים, אלא מי עומד לצידנו כשאנחנו עומדים מולם ? ותשובתנו,תשובת משה – האמונה והבטחון בקב"ה.
שבת שלום.
