לכן פנה בלק אל בלעם בן בעור (ממדין – מקום שגם משה היה בו). בלעם לא היה קוסם רגיל או מכשף שוק. הוא היה דמות מוכרת ומפורסמת בכל האזור כבעל כוח נבואי של ממש, כוחו העיקרי היה בפיו – מה שבירך התברך ומה שקילל נתקלל. ולא רק כלפי ישראל: הוא שימש ייעוץ רוחני לממלכות שלמות, ומוניטין שלו הגיע לכל עבר.
הוא ידע מתי ה' כועס בכל יום. בלק שלח שגרירות ראשונה של זקני מואב וזקני מדין, ובידם "קסמים" – שכר קוסמים, אות לבלעם שמדובר בעסקה ברמה הגבוהה ביותר. בלעם ביקש מהם ללון, שאל את ה' בלילה ושמע תשובה ברורה: "לא תלך עמהם, לא תאֹר את העם כי ברוך הוא." בלעם מסר את הסירוב, והשגרירות חזרה ריקם. בלק לא הרפה. הוא שלח שגרירות שנייה, כבדה ומכובדת יותר, עם שרים נכבדים והבטחת שכר שאין לה גבול. ובלעם, שכבר ידע את תשובת ה', שב ושאל שנית – וחז"ל רואים בכך חשיפה של חמדנותו: הוא קיווה שה' יחליף את דעתו כדי שיוכל לגבות את הכסף. ה' אמר לו הפעם "קום לך איתם" – אך עם תנאי שאינו ניתן לפרשנות: לדבר רק את אשר יצווה.
תאוות הממון של בלעם לא הייתה סמויה. כשהוא אומר לשרים "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וָזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה'", מעיר רש"י: "מתוך שהזכיר ממון הרבה, גילה שחומד הוא." אדם שאינו חומד ממון אינו טורח למנות כמה מוצע לו. ההזכרה עצמה הייתה הווידוי. בדרך, מכה בלעם את אתונו שלוש פעמים כשהיא נסוגה מפני המלאך הנגלה לעיניה אך נסתר מעיניו של בלעם עצמו – הנביא הגדול, שאינו רואה מה שבהמתו רואה!. עד שה' פותח את פי האתון והיא משיבה לאדונה. בכך הראה ה' לבלעם שאם ירצה אפילו בהמה תנבא – הכוח אינו סגולתו אלא שפע שה' נותן ויכול לקחת. האתון הייתה מראה שהחזירה לבלעם את תמונתו האמיתית.
ואז שלושת הניסיונות לקלל. בבמות בעל בונים שבעה מזבחות, ובפי בלעם יוצאת ברכה: "מי מנה עפר יעקב." בלק זועם ומוביל אותו לשדה צופים בראש הפסגה – שוב שבעה מזבחות, ושוב ברכה: "לא איש אל ויכזב… הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה." בניסיון השלישי בראש הפעור, בלעם כבר מבין שאין לו ברירה, ורוח אלוקים פוצחת ממנו את נבואתו הגדולה ביותר: "מה טובו אוהליך יעקב" ו"דרך כוכב מיעקב." כל ניסיון לקלל הפך בעל כורחו לברכה גדולה מקודמתה.
הפרדוקס – כיצד יכול רשע כזה להיות שקול בנבואתו למשה רבנו – נפתר בהבנה אחת יסודית. ההשוואה הנ"ל נלמדת מהפסוק בדברים לד: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" – בישראל לא קם, אך באומות העולם קם, והוא בלעם. כך מפורש בספרי דברים פסקא שנז ובמדבר רבה פרשה יד, ושם מוסבר שניתנה לאומות נבואה ברמה זו כדי שלא יוכלו לטעון: "אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים את ה'" – ניתן להם נביא שכמותו, ולא הועיל. הנבואה היא כלי, לא תעודת יושר. משה קיבל את הנבואה מתוך ביטול עצמי מוחלט ועבודה פנימית מתמשכת, והקב"ה בעצמו מעיד עליו שהוא עניו מכל האדם ונאמן בכל ביתו. בלעם לעומתו קיבל את אותו כלי ורתם אותו לשנאתו ולחמדנותו. ההבדל ביניהם הוא כהבדל שבין מי שטיפס אל ראש ההר בכוחות עצמו ומתוך שאיפה פנימית, לבין מי שהועלה אליו בכפייה ורק מחפש כיצד לרדת.
וכאן השיעור הגדול שלומדים מבלעם: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. האדם נולד עם כישרונות ויכולות שהן מתנה אלוקית – אך ביכולתו גם לאבד אותן. כשמידותיו הרעות ותאוותיו מושכות אותו לעבודה הזרה של היום – לכיוונים של חמדה, גאווה ושנאה. כך האדם חס ושלום מפסיק להשתמש בכישרונות שקיבל ומעוות אותם לרעה. בלעם קיבל את כלי הנבואה הגדול ביותר שניתן לאדם מחוץ לישראל – ובחמדנותו ושנאתו הפכם לכלי חורבן. לא השמיים לקחו ממנו את יכולתו. הוא עצמו איבד אותה, בבחירותיו.
שבת שלום.
