מאז שפרצה המלחמה הגיעו לאשדוד מאות עולים. רק ברבעון השני של 2024 הגיעו, על פי דיווח יחידת המחקר והאסטרטגיה בעיריית אשדוד, 320 עולים. לדברי סגן ראש העיר ע"ד אלי נכט, הממונה על הקליטה, אשדוד עברה לקליטה ישירה של העולים, כדי להשאירם בעיר.
"בעבר כ-80% מהעולים שנקלטו במרכז הקליטה 'בית קנדה' עזבו בסופו של דבר את אשדוד לטובת ישובים אחרים. סיכמתי עם הנוגעים בדבר בסוכנות היהודית, שהיא תשכור דירות עבור העולים ונכין להם מקומות תעסוקה. ב'בית קנדה' השארנו מספר דירות קלט למקרים של צורך בקליטה קצרה ומיידית ואת כל המתקנים שמשרתים את העולים בהם את כיתות האולפן והספריות. רק לאחרונה העברנו לשם ספרייה גדולה ברוסית", אומר נכט.
בין מאות העולים שהגיעו לאשדוד ממדינות שונות, הגיעו עשרות עולים מדרום אמריקה. על גולדי רבינוביץ, עובדת משרד הקליטה שאחראית עליהם הם אומרים "זכינו בסוג של 'אמא' לעולים דוברי הספרדית, שאפשר לפנות אליה בכל עניין" ואחרי שלאחרונה נערך להם סיור היכרות מעמיק עם העיר, בהדרכת קלאודיה משמן, הם אומרים שהיגיעו למקום הנכון עבורם.
"ההחלטה לעלות היתה מיידית גם כשידענו שהמדינה במלחמה"
דויד ליפמן (60) רופא שיניים ואיש עסקים, אשתו סוסי (52) בקטריולוגית, וכלבם טופי, עלו מקולומביה חודש לאחר פרוץ המלחמה, כששתי בנותיהם (27 ו-23), שעלו 7 שנים לפניהם ,היו במילואים. "שום מלחמה לא היתה משנה את החלטתנו. ידענו שאנחנו מגיעים למדינה שתמיד היו ויהיו בה מלחמות. אנחנו מרגישים את המדינה כשלנו ותחושת השייכות למקום חזקה מתמיד", אומרים בני הזוג בפסקנות. תאריך עלייתם תוכנן ל- 11 באוקטובר "מכרנו את הבית, את כל החפצים ואת המכונית, אבל הטיסות לישראל התבטלו והעלייה שלנו נדחתה פעמיים", מספר דוד. לדבריו הוא כבר רצה לעלות לפני 4 שנים " אבל סוסי היתה מאוד קשורה לקהילה היהודית ולתפקידה כגננת ולא הרגישה מוכנה לשינוי הגדול".
קודם לעלייתם הם הגיעו לארץ מספר פעמים, לחופשות וכדי לבקר את הבנות "ההיכרות המוקדמת עם דרך החיים בישראל היתה חשובה לנו וזה גם מה שעוזר לנו להתאקלם בה", אומר דוד. "היה לנו חשוב שהבנות ייקחו חלק בהחלטה על מועד העלייה ולכן כשהן הסתדרו והרגישו שהן יכולות לקבל אותנו וגם קרובי משפחה נוספים בישראל תמכו במהלך, ההחלטה לעלות היתה מיידית, גם כשידענו שהמדינה במלחמה".
לדבריו היה לו מזל " חמישה ימים אחרי שהתחלנו ללמוד באולפן התקבלתי במקביל לעבודה ב'שופרסל שלי', יצרתי קשר עם אנשים ושיפרתי את העברית. לאחר כשבעה חודשים התקבלתי לעבודה בתאגיד רב-לאומי ובמימונו של התאגיד התקבלתי ללימודים במכללה הטכנולוגית בבאר שבע, בקורס הכנה לתפקיד שאעבוד בו". למרות שהם בעלי ניסיון רב בתחומים שלהם עליהם לקבל את האישורים הישראלים הצכירים בתארים שלהם "התהליך מתיש וכולל ועדות ומבחנים, גם בעברית. זה דורש מאיתנו הרבה זמן, שאין לנו, וזה כמעט בלתי אפשרי לעבוד כדי להתקיים וללמוד למבחנים בו זמנית".
"לאחר ה-7 באוקטובר התחזקה התחושה, שחייבים לעלות, כדי לתת יד בכל מה שנוכל"
אליזבט דיין (50) מורה לאנגלית וסופרת, בעלה אזקיאל סלבדור (46) שעסק בתחום הביטוחים, ביתם אביגיל (12) ובנם אליהו (10) עלו בינואר מבואנוס איירס שבארגנטינה.
"בחרנו לגור באשדוד כי אנחנו אוהבים ים ואוויר טוב ופשוט היא עיר יפיפייה. אנו מאושרים באשדוד, באולפן ובבית ספר 'יהלום' של ילדינו. המורות בבית הספר הן יהלום אמיתי! קיבלו את ילדינו כאילו הם הילדים שלהן ", אומרת אליזבט. יש להם לבני משפחת דיין, קרובי משפחה בתל אביב וטרם עלייתם הם ביקרו בישראל מספר פעמים "בכל ביקור, אהבתינו לארץ התחזקה, וכשהילדים נולדו חשבנו על עלייה לארץ, על מנת להבטיח עבורם עתיד יותר טוב ", אומרת אליזבט. את ההחלטה לעלות לארץ הם קיבלו עוד לפני פרוץ המלחמה. סלבדור טס לארץ כדי להכין את השטח וחזר לארגנטינה ב 5 לאוקטובר, כדי להתחיל את תהליך העלייה.
"לאחר ה-7 באוקטובר התחזקה התחושה שחייבים לעלות ולהצטרף, כדי להיות חלק ולתת יד בכל מה שנוכל", אומרת אליזבט. לדבריה, "כל המשפחה שמחה ותמכה מאוד, החברים שלנו חששו ובכל זאת חיזקו אותנו, אבל
דווקא לתלמידים שלי היה קשה להיפרד ממני ואני שומרת איתם על קשר דרך הפייסבוק". אליזבט היא בעלת ותק של 30 שנה כמורה לאנגלית. בארגנטינה פיתחה תוכנית ייחודית וחווייתית ללימוד אנגלית בביה"ס היסודי, שמכילה תכנים ציוניים והפיילוט שלה הצליח מאוד. עד שמשרד החינוך יאשר את הסמכתה כמורה בישראל, היא כבר החלה בתחילת שנת הלימודים ללמד אנגלית במספר בתי ספר יסודיים, במסגרת "קרן קרב".
"היו לנו רצון ומוכנות לעלות ולעזור בכל מה שרק אפשר והמלחמה לא היוותה מכשול"
אלברטו רופא פרנקו (74) מהנדס מערכות תקשורת, אשתו צ'יאומרה(79) ובנם, מוריס (51) טכנאי סאונד, עלו במאי מהוונה בירת קובה. "מאבותיי, שהגיעו מטורקיה, למדתי שישראל היא ביתי וכשהבית בבעיה זה קשה יותר כשרחוקים. היינו תמיד מעודכנים בכל מה שקורה בארץ והלב שלנו היה תמיד כאן", אומר אלברטו, שגם שימש כחזן בקהילה היהודית בהוונה. "בקהילה קיבלו את החלטתי לעלות מצד אחד בצער על כך שאני עוזב ומצד שני היו מאושרים לנוכח הצעד לעלות לארץ", הוא אומר. נכדתו- בתו של מוריס, ובעלה היו הראשונים שעלו, לפני כשנה, והם עובדים בנמל. כעת הצטרף אליהם לנמל גם מוריס. בטרם עלייתו היה מוריס מספר פעמים בישראל, כשהשתתף במספר "מכביות" בטניס שולחן וגם זכה במדליות. העובדה שהם גרים כולם באשדוד ותומכים זה בזה מקלה עליהם את ההתמודדות עם קשיי הקליטה.
"ידעתי שישראל מתמודדת עם סבבים של מלחמות וכשרחוקים הכאב הרבה יותר קשה".
רובן רואה ארנס (59) בעל תואר במנהל עסקים ובעל ניסיון רב כסוכן נסיעות ותיירות, עלה בגפו, בפברואר, מקולומביה. אין לו בישראל קרובי משפחה. שתי בנותיו, וטרינרית וסטודנטית, גרות בספרד. הוא עצמו לא היה בישראל טרם עלייתו, אבל בתו הסטודנטית התנדבה לפני כמה שנים בקיבוץ. "היא עבדה במפעל וברפת וחזרה מאושרת. עד היום היא אומרת שזאת היתה החוויה הכי מרגשת בחייה", הוא מספר. הוא היה פעיל מאוד בקהילה היהודית ולא חשב לעלות. הוא הגיע למפגש שהתקיים בקהילה עם שליח של הסוכנות כדי לברר עבור ביתו הסטודנטית , פרטים הקשורים לעלייה. "חשבתי שבגילי כבר לא יאפשרו לי לעלות, אבל כששליח הסוכנות אמר לי, ש'אף פעם לא מאוחר', התרגשתי מאוד. למרות שחייתי ברמת חיים טובה והיתה לי פרנסה, התחלתי לחשוב על עלייה וגם בתי הסטודנטית עודדה אותי להמשיך את חיי בישראל. בזמן שהתחלתי את התהליך פרצה המלחמה. תמיד ידעתי שישראל מתמודדת עם סבבים של מלחמות, כל סבב הכאב שלי היה עמוק. כשרחוקים ההרגשה הרבה יותר קשה. לכן המשכתי בתהליך ועליתי לארץ, על אף המלחמה המצערת הזאת". בנותיו ברכו על הצעד הזה " הן אמרו שהן בטוחות שאהיה מאושר פה. כשנחתתי קיבלו אותו נציגי משרד הקליטה ועזרו לי בכל הסידורים. זה נתן לי ביטחון ותחושה שהגעתי הביתה. גם באשדוד נתנו לי הרגשה טובה. אני אוהב את העיר, את האווירה ואת תחושת הביטחון ברחובות, בשונה מקולומביה שם אי אפשר להתהלך עם טלפון נייד ביד". לדבריו, לא היו לו ציפיות לגבי שום עזרה
" כך שכל דבר שאני מקבל זה מבורך". הוא עבד חודשיים באולם אירועים וכשהחל את לימודיו באולפן עבר לעבוד במקביל ללימודים, בניקיון בשופרסל. "אני מרגיש שלמרות הקשיים האופייניים של ההתחלה, כל מה שקורה בארץ זה נטו רווח, ואני מודה על כל עזרה שאני מקבל מהמדינה ומהמתנדבים כדי שתהיה לי קליטה טובה. כל עזרה מבורכת ולא מובנת מאליה. לפעמים אני תוהה למה לא עליתי קודם. אני מרגיש הרבה הערכה ואהבה למדינה. ללא ספק זאת המדינה שלי", הוא מצהיר.
סייעה בתרגום מספרדית: קלאודיה משמן
