"וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כו, יא)
בין ענייני פרשת השבוע, מופיעה לפתע תזכורת מפתיעה: בני קורח – לא מתו.
לכאורה, מדוע התורה בחרה להזכיר זאת דווקא עכשיו, בפרשת פנחס, ולא קודם לכן – בפרשת קורח, שם מתוארת המחלוקת הגדולה של אביהם?
חז"ל (סנהדרין קי, א) מסבירים: למרות שבני קורח נגררו אחר אביהם בתחילה, ברגע האמת – עלה בלבם הרהור תשובה. בזכות ההרהור הזה, נבצר להם מקום בגיהינום, ובו הם ישבו ואמרו שיר והודיה.
רש"י מפרש: "הם היו בעצה תחילה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם – לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם".
זוהי נקודת עומק – התורה לא מזכירה את הצלת בני קורח במקומה הטבעי (בפרשת קורח), אלא חושפת אותה רק מאוחר יותר, כדי ללמדנו שיש דברים נסתרים – פנימיים – שהתורה מגלה רק בזמן הראוי.
התורה היא "פרד"ס" – פשט, רמז, דרש וסוד – ולעיתים רק בפרשה אחרת נחשף רובד פנימי של סיפור קודם. כך גם כאן: המחשבה הטובה בלבם של בני קורח – היא שהצילה אותם.
והנה, יש קשר עמוק בין תוכן זה לפרשת פנחס – פרשת הקורבנות.
אחד העקרונות הבולטים בדיני הקרבנות הוא: המחשבה. כוונה פסולה בפעולת הקרבן – אפילו אם כל השלבים נעשו כהלכה – פוסלת את הקרבן.
כך גם בחיים:
"הרהור עבירה קשה מעבירה עצמה" (קידושין מ')
וכן, "מחשבה טובה – הקב"ה מצרפה למעשה".
המחשבה היא כוח פנימי, חמקמק – אך רב-עוצמה. לפעמים היא ההבדל בין חטא לזכות, בין כישלון לגאולה.
לא פלא שצאצאי בני קורח הם מי אם לא שמואל הנביא, הדמות שבזכותה נאמר:
"משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו" (תהילים צ"ט).
לקח לשבת
בני קורח לימדו אותנו שאפילו כשהאדם כבר נשאב למקום שלילי – אם בליבו מתעורר הרהור תשובה – יש לו תקווה.
העולם שופט על פי חיצוניות. התורה – על פי הפנימיות.
ולפעמים, מחשבה אחת טובה בלב – יכולה לפתוח שערי גאולה.
שבת שלום ומבורך!
