פרויקט "זיכרון בסלון" שהפך למסורת ישראלית, שומר את זיכרון השואה והגבורה בדרך אחרת, של מפגשים אינטימיים ומלאי משמעות, עם שורדי שואה או צאצאיהם. הוא מעביר למעשה את שרביט הזיכרון מהטקסים הממלכתיים והעצרות ההמוניות, למפגשים אישיים, משמעותיים ומרגשים, שמתקיימים במקביל באלפי סלונים בישראל, עשרות רבות מהם באשדוד, בהשתתפותם של אלפי תושבים.
המפגשים מתקיימים לאורך כל השבוע בו חל יום "הזיכרון לשואה ולגבורה". כל מפגש של "זיכרון בסלון" מרגיש ומתנהג אחרת, אבל בכולם מעצבים ויוצרים יחד את הדרך שבה הנוכחים זוכרים ולומדים את השואה.
טופז נחשפה לפרויקט כשאירחה בסלון ביתה, שהיה מלא עד אפס מקום, את שורד השואה משה צ'שלה ז"ל ומשפחתו, בהנחייתה והובלתה של הסופרת והמשוררת ורדה גנזך. "שנה אחר כך פנו אלי מהפרויקט ושאלו אם אהיה מוכנה להוביל את הנושא ברמה העירונית. לא יכולתי לסרב לשליחות החשובה הזו ומאז אני מזמינה את כולם להתארח במפגשים בסלונים או לחילופין לארח מפגשים בסלונים שלהם, כי כל סיפור צריך סלון", אומרת טופז.
היא מנהלת את המערכת הגדולה, המורכבת והרגישה של הפרויקט, שכולל : גיוס ושימור אנשי עדות – שורדי שואה; גיוס מספרים, שהם דור שני ושלישי לשורדי שואה ויצירת קשר עם מארחים, שנרשמו לארח מפגשים בסלון ביתם ולשבץ להם איש עדות או מספר, מנחה ואומן/ית. לאחר שיבוץ צוות בכל סלון מוודאת טופז, שכולם מתקשרים ביניהם ושהמנחה/המארח נפגש ושוחח עם איש העדות, או המספר.
בנוסף למפגשי "זיכרון בסלון" בבתים פרטיים, מתקיימים מפגשים כאלה גם במוסדות תרבות, בבתי קפה, בבתי ספר, במרכזים קהילתיים, בבתי עסק, בפאבים, בספריה העירונית, בסניף ויצ"ו, במועצת הנוער, בתנועות נוער, במרכזי שיקום, בבנקים ועוד. "אני מקפידה כל שנה לפתוח מגוון גדול של סלונים כדי לתת מענה לטווח גילאים רחב, כך שכל אחד יכול למצוא סלון שמתאים לו/ה. לשמחתי הרבה גם בני הנוער מארחים סלונים ומגיעים לסלונים ואני שמחה שמספרם גדל משנה לשנה", היא אומרת.
בפרויקט באשדוד משולב גם ה"מרוץ לחיים", יוזמה מקומית בהובלתו של מאמן הריצה איציק שעבן. במרוץ משתתפים מאות גברים, נשים, בני נוער וילדים, לאורך שישה ק"מ, לזכרם של שישה מיליון היהודים שנספו בשואה. גם בסיומו של המרוץ מתקיים מפגש של "זיכרון בסלון". אחד הסיפורים המרגשים והמצמררים, לדברי טופז, הוא סיפורה של שורדת השואה רטה פייביש תושבת אשדוד ( אלמנתו של "פוטו חיים" המיתולוגי), שמביאה איתה למפגש את הבובה שהצליחה לשרוד יחד איתה. פייביש מספרת במפגש, בין היתר, שבילדותה נהגה לגלח את שיער ראשן של בובותיה, כדי שתראינה כמו אלה שהיו בסביבתה, ושהסנדביץ' היחיד שהיכירה, בפעמים בהם היה לחם, היה מורכב משתי פרוסות לחם לבן עם פרוסת לחם שחור בניהן.
מאחר ומספר שורדי השואה הולך וקטן משנה לשנה, אחת המשימות החשובות של "זיכרון בסלון" היא, לדברי טופז, גיוס בני הדור השני והשלישי של השורדים, כדי לספר את סיפורם, וגם זו משימה שטופז נרתמה אליה. בנוסף, במטרה לשמור על קשר עם ניצולי השואה לאורך כל השנה, הם נכללים בקשישים שפעיליה של טופז, פוקדים אחת לחודש בבתיהם, לקראת שבת, שואלים לשלומם ובודקים את מצבם. בביקור המדובר הם מביאים לעשרות הקשישים, וכאמור בהם גם השורדים, עוגות וחלות שנאפות על ידי פעילים מתנדבים.
.
.
