בפעם הבאה שאתם רואים ושומעים ברחבי העיר, אמבולנסים מייללים ובהם נהגים וחובשים, הממהרים להציל חיים, כדאי שתודו למשפחת ביטון מאשדוד. ההורים המדהימים, שאיבדו את בתם סמלת שיר ביטון ז"ל, חובשת ברצועה הצפונית ברצועת עזה, שנפלה בשביעי באוקטובר בגבורה רבה, החליטו שלא לשקוע באבל הכבד אלא לחשוב קדימה ובעיקר לראות לנגד עיניהם את עיניה הטובות של שיר ואת לבה הרחב, ולהנציח אותה בדרך שכולנו מודים עליה ובדרך שהלכה בה בחייה: הצלת חיים.
"חיסלתי מחבל אחד, יש עוד?"
שיר ז"ל הייתה ילדה מיוחדת שגדלה על ערכים של סיוע לזולת ועם רצון עז להצטיין בכל מעשיה. היא העריצה את הוריה וראתה בהם מודל איתן לזוגיות ומשפחתיות שמחה. ואכן, לו שיר מביטה כעת מלמעלה על הוריה, היא בוודאי מתמלאת גאווה עצומה לנוכח דרכם.
שיר חלמה להיות רופאה ולטפל באנשים ותיכננה את מסלול חייה, לכן בתיכון למדה בכיתת מופ"ת, הצטיינה, רקדה והתאמנה בחדר כושר ובמקביל כבר בגיל 15 התנדבה במד"א ועשתה את כל הנדרש במקצועיות ובחריצות, עם הלב הגדול שלה.
בצבא שאפה לשירות משמעותי, ולמרות שהייתה בתת משקל, סירבה להיות חובשת עורפית והתעקשה להיות חובשת קרבית באוגדת עזה, בטיפול נמרץ. היא שירתה בחטיבה הצפונית של עזה, שירות מאוד מאסיבי, ללא יציאות מרובות לבית. ולמרות האינטנסיביות התעקשה גם בחופשות מהצבא להתנדב במד"א. ההורים דאגו לה וביקשו שתנוח, אך בכל פעם היא אמרה שאין מספיק חובשים ויש אירוע קרוב והתעקשה לצאת.
בשבעה לאוקטובר, בהיותה רק בת 19 ועשרה חודשים, נגדעו חייה. באותה שבת וחג שמחת תורה, נשארה בחג בבסיס נחל עוז, ונכנסה למיגונית מייד כאשר החלו האזעקות. זו אותה מיגונית ידועה לשמצה בה התחבאו גם התצפיתניות. בשלב מסויים, כאשר נזרקו רימונים לתוך המיגונית, ברחה יחד עם חברתה החובשת ירין פלד, השתיים ברחו לחדר והיו עם פלאפון ונשק. כאשר נכנס המחבל הראשון, הצליחה לירות ולחסל אותו, אך אחריו נכנסו מחבלים רבים וכבר לא היה להן סיכוי. החברות החובשות נהרגו יחד בחדרן.
באותו הזמן המפקדת שהתה בבסיס רעים ועדכנה שמבחינתה הכל בסדר, כי הבנות במיגונית בנחל עוז. היא לא ידעה שחלקן כבר נרצחו ונחטפו ושבסיס רעים עומד להיות גם הוא תחת מתקפת מחבלים מנוולים. בקבוצת הוואטסאפ של הפראמדיקים נחשפת ההתכתבות המצמררת. שיר שואלת אם "מישהו יודע משהו בבקשה?" ומקבלת עדכונים על חדירות מחבלים, בהמשך היא כותבת שחיסלה אחד ושואלת "יש עוד?" אין לה קצה של מושג על הזוועה שהתרחשה במוקדים כל כך רבים בו זמנית.
ההורים אורי ואסי זוכרים את רגעיה האחרונים כרגעים של גבורה, גדלות נפש, אומץ וקור רוח. ההודעה האחרונה שקיבלו ממנה כבר הייתה מבשרת רעות. ברקע יריות בלתי פוסקות וממספר של חובשת אחרת, שיר ביקשה לדעת אם כולם בסדר והדגישה את הבלבול, כשכתבה שהיא לא יודעת מה קורה.. ולאחר מכן נותק הקשר.
במשך יומיים חיפשו ההורים את שיר ולא ידעו מה עלה בגורלה, החשש היה שהיא נחטפה לעזה. אך כעבור יומיים הגיעו מענף נפגעים לבשר את הבשורה הנוראה מכל, ששיר נהרגה במתקפה יחד עם חברותיה. ההלוויה נערכה רק בתום שלושה ימים מהמתקפה, בין היתר עקב הכאוס הנורא במחנה שורה.
להתרכז בהנצחה ולא בכאב ולהביט קדימה
הוריה המדהימים של שיר החליטו, שלמרות הכעס וחוסר הוודאות לגבי מה שקרה לבתם, יתרכזו בשילוב אנרגיות חיוביות כמו שהיו לשיר. כבר חודש וחצי לאחר שנרצחה, הם החליטו להנציח את זכרה וולאסוף כספים תחילה לרכישת ניידת טיפול נמרץ אחת. אך אנשים כל כך התחברו אליהם ולהנצחה החשובה, שנאספו יותר כספים ונרכשו לא פחות מחמישה אמבולנסים. בנוסף החליטו ההורים להנציח את זכרה דרך קורס חובשים שנקרא על שמה.
מסע ההתרמה החל בחשש, סיפר האב, שחשב על תרומות יותר צנועות, אך כבר עם הקריאה, התגייסו מעל 1200 תורמים. ב-30 לדצמבר, ביום הולדתה ה- 20, אותו כבר לא חגגה בחייה הקצרים, הגיעה תרומה גדולה מחבר המשפחה של שלושה אמבולנסים נוספים, אחד מהם טיפול נמרץ, ומרכז הדרכה גדול ומשופץ, וכן אנדרטה להנצחת שיר. כיום, שני אמבולנסים כבר פעילים, ובאזכרת השנה מקווים כבר להציג את האמבולנסים הנוספים המזוודים.
חיים קראדי, מנהל מרכז לכיש במד"א, ציין שמבחינתו זה אירוע מדהים, מתוך העצב הגדול על אובדן המתנדבת המיוחדת, הטוטאלית, הכוננית, נולד מפגש עם המשפחה המדהימה, שמבקשת להנציח את שיר בדרך המדהימה הזו, לטובת תחנת אשדד ותושבי אשדוד. כל בני הנוער שמגיעים להכשרה קוראים על שיר ורואים את תמונתה ושואבים ממנה השראה. כמו כן המשפחה שיפצה יחד עם התורמים את הכיתה ששיר עצמה למדה בה. שכל ילד באשדוד יידע מי זו שיר ביטון. בנוסף האם עצמה נרשמה לקורס, כדי להציל אנשים במו ידיה.
המפגש ביניהם החל כביכול במקרה, כאשר באזכרה של ה-30 הגיע כונן לתחנה וביקש את התיק עם הציוד כדי לצאת לאירוע דחוף. אך כאשר נשלף התיק, מצאו שכתוב עליו שיר ביטון. לאחר כמה דקות של שקט וצמרמורת, קראדי לקח מייד את התיק אל ההורים שהיו באזכרה הראשונה, וכך נוצר המפגש הראשוני ביניהם, שהוליד את כל ההנצחה המדהימה הזו, שנותנת לשיר את הכבוד הראוי לה.אסי סיפר שיש נחמה בדרך ההנצחה הזו, שבה מצילים כל יום חיי אדם ברכבים על שם שיר. "במותם ציוו לנו את החיים" היה המשפט שגרם להם לרצות ולהתנדב דווקא בתחום הצלת החיים. ועם כל העצב והדמעות החונקות על האובדן הכל כך יקר, שלא תהיה לו נחמה לעולם, יש בכך מרגוע מסויים לנפש.
