אי-מהות

הטור השבועי של אורלי עצבנית

שיתוף ב facebook
שיתוף בפייסבוק
שיתוף ב whatsapp
שיתוף בוואצאפ
שיתוף ב email
שיתוף במייל

זהו טור שמיועד לנשים ולכל מי שחוותה הריון ולידה,
לכל אישה שהגיע תינוק לחייה, להיות בצל קורתה.

מי מבינינו הנשים לא זוכרת את ההתרגשות, החוויה,
את כל חודשי ההריון הארוכים, את הציפיה.

את היכולת להתפנק בלי לתת הסבר או תשובה, כי את הרי מלכת העולם ולך מגיעה התודה והאהבה.

אני עדיין זוכרת ממרחק שנות אור כמובן,
כל הריון, כל לידה, עד שהגיע לזרועותיי התינוק הקטן.

כל אישה שחוותה לידה, גם אם עברו כבר רבות בשנים,
תמיד תרגיש הזדהות עם כל יולדת ותחוש את הבטן שלה מתהפכת מבפנים.

נשים זה גזע חזק ועל זה אף אחד לא יערער,
אבל צריך להודות, הנשים של פעם (כולל אותי) היו חזקות הרבה יותר.

אז בואו נתחיל בהריון, בחודשים בהם הבטן מתחילה לגדול,
נהגנו ללבוש שמלות אוהל, או מכנס עם טוניקה שמכסה הכל.

היינו מגיעות אל הרופא כדי שאותנו יבדוק,
והיה לו מין מקל קטן, בו הקיש על הבטן שלנו, כדי לשמוע את דפיקות הלב של התינוק.

ואני זוכרת את הלב שלי פעימה מחסיר,
עד שהוא מודיע שהדופק סדיר.

מי ידע מה זה אולטרסאונד, או כל הבדיקות שהיום עורכים…
לא ידענו מה מין העובר, עד שנולד ועל כך אנו ברכת הגומל מברכים.

היום בעידן ההגזמה וה-'של מי יותר גדול',
הן עושות צילומי הריון יוקרתיים בסטודיו ובחוף הים על החול.

בתקופת האבן, שזו בערך התקופה עליה אני מדברת,
היינו קונים דברים לתינוק רק לאחר הלידה, לא היתה אופציה אחרת.

והיום,
הן עושות הזמנה לפני הלידה,
והתינוק מגיע לחדר מלא כל טוב, חדר מהאגדה.

ואז מגיע היום המיוחל והמרגש,
לידה קלה ומהירה כל אישה תבקש.

אך יש הבדל קטן מאוד, להודות חייבים,
הדבר שבלעדיו כמעט לא יולדות היום- אפידורל, משתק הכאבים.

כל אישה שילדה בימים ההם ממש כמוני,
יודעת בדיוק מה רב היה אז השוני.

אנחנו בעצב ילדנו בנים, ממש כפי שהובטח לחווה,
צעקנו, התייסרנו, נשכנו שפתיים, ועשינו זאת באהבה.

לא ידענו שיש דבר כזה ללדת בלי כאבים,
אנחנו הנשים של אז, אשכרה סבלנו וראינו כוכבים.

בימים ההם, לא תמיד היה הבעל בלידה איתך,
הוא העדיף להמתין בחוץ עד שהגיע התינוק הרך.

אבל היום הסרט שונה בתכלית השינוי,
הבעל נמצא עם היולדת, מביט בין רגליה, לדעתי מצב קצת הזוי.

המראה אינו נעים, בלשון המעטה,
אך יש נשים שחושבות, שלגבר זו חוויה מאין כמותה.

ואז היינו מגיעות עם התינוק לבית, לחיק המשפחה,
והאושר היה גדול ומה רבה השמחה.

גם היום הן שמחות כמובן,
אבל היום הכל כאילו מאליו מובן.

מי שמע לפני 40 שנה ויותר, 
על טיטול שאת חייך וחיי התינוק משפר?

לנו היו חיתולי בד לבנים,
וכמה שהיו צחים כשלג, כך היית נחשבת אשת חיל בעיני השכנים.

היינו מסירות מהחיתול את הקקי של התינוק,
מכבסות תחת מים זורמים ולאחר מכן, שמות במים רותחים על הגז לזמן קצוב בדיוק.

ולא לשכוח להוסיף פתיתי סבון לתוך הסיר המבעבע,
ולאחר ההרתחה, החיתולים מועברים למכונת הכביסה,
תהליך ארוך ומייגע.

נשים בנות גילי, מתקופת מתושלח יש לומר,
זוכרות בוודאי את דייסות הסולת והקורנפלור בעיקר.

איך היינו עומדות דקות ארוכות ליד הגז ובוחשות ובוחשות,
לא עוזבות את הסיר ולשנייה לא מתייאשות.

מי ידע מה זה סימילק או מטרנה לדוגמה,
אצלנו התינוק אכל דייסת קורונפלור טעימה.

מכירים מגבונים לחים?
שהיום על ההמצאה הזאת בכל בית מברכים?

מי ידע מה זה לפני 40 שנה ויותר?
על מי ברז לא יכולנו לוותר.

את הטוסיק של התינוק שטפנו במי ברז פושרים, 
שום דבר לא היה 'אינסטנט' ותאמינו או לא, היינו מאושרים.

לא היה ערוץ ילדים, לא היו פלאפונים, בקושי היה מחשב,
אבל מצאת אלף דרכים להעסיק את ילדך אותו אתה אוהב.

היו ספרים, כן יש חיה כזאת שנקראת ספרי ילדים,
היו פאזלים ומשחקי זכרון, שאת התפתחות המוח מעודדים.

אני כותבת את השורות ונזכרת בגעגועים,
באותם הימים בהם חיינו היו יותר רגועים.

ימים בהם קריירה לא היתה משאת לב כל אישה,
ולהישאר בבית עם התינוק זו לא היתה בושה.

דילוג לתוכן