ashdod10 logo

פולין שלי: מסע לארץ הזוועות

'הגענו בשעות הבוקר לנמל התעופה בוורשה, היינו מלאים בחיוכים התרגשות והרבה להט. למרות שזה מסע פולין שאמור להיות דיי עצוב , התלהבנו מהעובדה שהנה טסנו לפולין עם חברים , והמסע שחיכינו לו כל כך הרבה זמן בהתרגשות , עומד להתחיל'. עמית תלמידת תיכון מאשדוד נסעה וחזרה עם רשמים עזים
עמית טליאס | שני, 30 נובמבר 2015 11:03

 

אחרי כמה שעות באוטובוס , הגענו לטיקוצין וליער לופוחובה. הגענו לבור הירי הראשון ביער , המדריכה שלנו , מירי , הסבירה והקריאה לנו קטע עדות מרגש. הדברים שמירי אמרה , גרמו לכולנו פתאום להשתתק , כולנו הלכנו בדממה. הדבר היחידי שחשבתי עליו הוא השינוי החד הזה בין המצב שלנו לפני כמה שעות לתחושות ההלם והרחמים החזקות שתקפו את כולנו בבת אחת.
כשהיינו ביער ריחמתי על הנרצחים. ריחמתי על זה שגם עכשיו הם לא זכו לקבורה מכובדת. כאב לי שהם נשארו במקום בו נרצחו, כאילו לא עברו הלאה, והם גם יהיו שם לנצח. אבל יותר ריחמתי על הרוצחים, על היכולת שהייתה להם לרצוח ולקחת ככה כל כך הרבה חיי אדם.

POLIN

גם הם היו בני אנוש?
יום רביעי שלנו כאן , אתמול הייתה לנו שיחה של כל האוטובוס עם המדריכה , שיחה מרגשת ומדהימה. כולנו דיברנו , פתחנו את הלב , התרגשנו ודמענו ביחד. הנושא המשמעותי מבחינתי בשיחה היה המשפט ״תזכור שגם אני הייתי בן אדם, והנורא שבדבר היה שגם הם היו בני אנוש.״
אני עד עכשיו לא מבינה את היכולת של אנשים לרצוח. כל אדם ,הוא עולם ומלואו. לכל אחד יש את הבעיות , את האהבות , את העבר , ההווה והעתיד שלו. כל אדם הוא חיים שלמים , וזה רק מעודד אותי לכבד כל אדם באשר הוא. והיכולת ככה , לקחת אפילו חיי אדם אחד. היא היכולת הכי נוראה לדעתי. אני מאמינה באהבה , ברגש. קשה לי להאמין לזוועות הרצח ולחיים הקשים האלה.
להבין בלי לדעת פולנית
יום שישי למסע , היום היינו במחנה עבודה בקרקוב שנהרס. לא נשאר בו כלום , מכל החיים שהיו שם ומכל מה שקרה שם , כאילו מעולם לא היה. ביקרנו באנדרטות בו, ובאנדרטה האחרונה כששרנו ״התקווה״ הבנתי לראשונה את הכוח הנפשי שבשיר הזה , את הלאומיות שבו. הרגשתי שכולנו כאן יחד , עוברים ומרגישים אותם דברים , מאוחדים. הרגשתי מאושרת לקבל את כל הרגשות האלה , ולהיות חלק מהרגשת האחדות הזאת.
בדרכנו חזרה לאוטובוס , פגשנו במקרה בת של חסידי אומות עולם פולניים. המדריכה שלנו , שוש , יודעת לדבר בשפה הפולנית ולכן היא דיברה איתה וסיפרה לנו מה היא אומרת. רק הרגש בו האישה הזרה דיברה , נכנס לי עמוק ללב. היא באמת ריגשה אותי , משהו באיך שדיברה וסיפרה , אפילו שלא הבנתי מילה ממה שאמרה בפולנית. כשהיא סיימה לספר למדריכה שלנו , ירדו לה כמה דמעות. שוש המדריכה סיפרה לנו , שמשפחתה של האישה הזרה הצילה בזמן השואה ילד ושאותו הילד הוא יושב ראש הקהילה היהודית היום בפולין. היא סיפרה שמאז היא מגיעה מדיי פעם להדליק נרות זיכרון באנדרטות שבמחנה העבודה כאן. הסיפור שלה ושל משפחתה ריגש אותי , ריגש אותי הטוב והגדולה שלהם , זה חיזק לי את האמונה בטוב שבאחרים. אני פשוט שמחה ומודה לעולם שאנשים כמוהם קיימים.

דמעות ראשונות במסע
יום אחרון כאן , עוד כמה שעות ונגיע הבייתה.
זהו , המסע יגמר. מרגיש שעבר מהר מדיי, אבל עדיין הגעגועים לבית חזקים.
היינו באושוויץ 1 ואושוויץ 2 היום. היום פעם ראשונה בכיתי במסע. אמרו שזה יהיה קשה, שאולי לא נצליח להתמודד עם מה שנראה. אבל למרות זאת , אני עדיין מרגישה חזקה , גם אחרי הזוועות שראינו היום. לראות באושוויץ את הכמויות על כמויות של נעליים או מזוודות או שיער. כמויות שאי אפשר להסביר. זה נתן לי את השוק הזה , נתן לי להבין את הכמויות של בני האדם שהיו כאן. חשבתי על הנעליים שלא פה , שהספיקו להישלח מכאן לפני שהסתיימה המלחמה , אלה שהספיקו להיעלם , כמו כל האנשים שהיו כאן. כמות האנשים שעברו פה מהחיים אל המוות בלתי נתפסת , בכל נעל או כלי אוכל ראיתי בן אדם. בן אדם עם חלומות , שאיפות , חסרונות , עבר , הווה והעתיד שיכל להיות לו. וכאב לי, באמת כאב לי , שכל כך הרבה אנשים לא יזכו להמשיך את חייהם , לא יזכו לעבור הלאה , כל כך הרבה אנשים ישארו תקועים פה לנצח.
להעריך , להעניק , לאהוב
אז ישראל , כבר ארבעה ימים שאני כאן. מה השתנה? הכל נראה קצת אחרת. הכל קצת מזוית שונה. אני מסתכלת מהצד והאטימות והחוסר סבלנות של אנשים אחד לשני נראת לי נוראית. מפריע לי שאני לא יכולה לעשות יותר , למען הסביבה , למען עצמי , ולמען האנשים והדברים החשובים לי באמת. ״אין דבר כזה לא יכול , יש לא רוצה״.
אני מתכוונת רק ללמוד מהמסע הזה , להקשיב לדרך שלי ולאמת שלי. אני מאחלת לעצמי להקשיב קצת יותר למילים בשירים של בית הבובות ״נצור אהבה בדרכך ודע את כל הסובב אותך״.
מאחלת לעצמי לדעת להתגבר על הרגעים הקשים בחיים ״דעו לכם , כי ברגעים הקשים ביותר , נוכח המוות שאינו יודע הפוגה , אנו משתדלים לשמור על צלם האנוש.״
אני מאחלת לעצמי להיות מסוגלת להעריך את החיים , ויותר מזה , להעריך את היכולת שיש לנו לאהוב , לכבד , להעניק , להגן ולהאמין בטוב שבכל אדם. ולהשתמש ביכולת הזאת , כל עוד אנחנו יכולים.

הוסף תגובה

תגובות לא ראויות תוך שימוש בביטויים העולים כדי לשון הרע יימחקו מהאתר.