לאחרונה נערך טקס ממלכתי לזכרם של חללי חיל הים באנדרטה שבגן אלישבע באשדוד בהשתתפות סגן הרמטכ״ל אלוף אייל זמיר, מפקד חיל הים, אלי שרביט, מפקד בסיס אשדוד אלוף משנה אמיר גוטמן והמשפחות השכולות. נשאה דברים בשם המשפחות השכולות אירית שחר, אמו של סרן עומרי שחר , דור שלישי ללוחמי החייל שנהרג בתאונת דרכים.
אירית, שגדלה בסמוך לאנדרטה לחללי חיל הים שהוקמה בשנת 1973 תחילה לזכר חללי אח״י אילת ובהמשך כאנדרטת הנצחה לחללי החייל, עלתה לא פעם על האנדרטה ולא תיארה לעצמה ששמו של בנה הבכור עומרי ייחקק במצבת הבטון המשקיפה לים. עומרי בנה נהרג בתאונת דרכים מחרידה ביוני 2012 ביחד עם פקודו סגן רפאל בובליל, בדרך לבסיס לאחר ערב של היחידה. בן 25 היה עומרי במותו.
בדברים שאמרה בטקס היא ריגשה את החיילים, הקצינים ואת הקהל שהגיע. אף עין לא נותרה יבשה. האם סיפרה על בנה עומרי אשר בתפקידו האחרון שירת כמפקד סיירת בזק האמונה על הביטחון השוטף בגזרה הדרומית וברצועת עזה. על פעילות זאת ועל פעילות מבצעית עמוסה, ששיאה התקלות עם 3 מחבלים, שניסו לחדור לגבול ישראל והסתיים בכך שעמרי וצוות הספינה בפיקודו מנעו פיגוע, קיבל עומרי 3 אותות הצטיינות מסגן מפקד חיל הים, ממפקד חיל הים והרמטכ״ל.
"כשאני עומדת פה כנציגת ההורים השכולים לטקס ונושאת דברים, איני מאמינה לגורל המתעתע" אמרה בקול נרגש האם, אירית. "אבי שמואל דוד שירת למעלה מ- 27 שנים בחיל הים, בילדותי גרתי בשכנות לגן אלישבע. בעלי ואני גדלנו פה בצל האנדרטה, טיפסנו לגשר הפיקוד, השקפנו על הים ועל השקיעה ותמיד מששנו בידינו את סמלי הספינות העשויים מברונזה שמוצבים בגשר. התבוננו בשמות הנופלים וניסינו לקשר את שמות הנופלים למשפחות שאנחנו מכירים. תמיד הייתה לנו יראת כבוד לאנדרטה".
אירית התגייסה, באופן לא מפתיע לחיל הים והכירה את בעלה, אשר שחר, ששירת כ- 26 שנה כאלוף משנה. כחודשיים לפני התאונה המחרידה בה נהרג עומרי נבחרו האב והבן כקצינים מצטיינים בחיל הים. ״זה היה החודש המאושר בחיי״ היא מספרת. אלא שכעבור חודשיים דפיקה בדלת וקצין העיר בישר את הבשורה הקשה. ״מרגע זה החיים קיבלו משמעות אחרת. מעולם לא חשבתי או דמיינתי בחלומותיי הגרועים ביותר שאעמוד פה אי פעם ואשא דברים בשם המשפחות השכולות והטקס הזה באנדרטת חיל הים בגן אלישבע יהיה גם שלי ועבורי. היום, שמו של בני חקוק פה על האבן. קשה לי להיות פה, קשה לי להביט באבן, בשמות שקיבלו משמעות כל כך כואבת בשבילי. ובמיוחד שם אחד, השם של הבן שלי ׳ סרן עמרי שחר׳ שקורע את נשמתי״.
על השכול היא אומרת: ״תמיד במעמדים כאלה, יש לי הרגשה שמצופה ממני להגיד מילים יפות על השכול, מילים של תקווה, מילים של כאב ששזור בהשלמה. מילים הרואיות. אבל לצערי, אין דבר יפה בשכול. אין תקווה לבן או לבת שאבדו וההרואיות שייכת אך ורק לנופלים, לא לאלו שנשארו אחריהם. השכול הוא התמודדות יומיומית, בלתי פוסקת, סיזיפית וקשה מנשוא- לחיות. לחיות עם החסר, לחיות עם כאב מייסר ובלתי פוסק, לחיות עם בור ענק בתוכך שלא יכול להתמלא, לא משנה כמה תוכן ננסה ליצוק לתוכו, לחיות הכול אחרת ממה שהיית וממה שיכולת להיות, לחיות חיים שהפכו ברובם לתפלים. לחיות, סתם בשביל לחיות״
אירית מספרת איך הימים השמחים כמו חתונת בתה ענבר, לידת הנכדים והגיוס של האחות הצעירה של עומרי לוטם, החתונה של חברתו של עומרי ספיר, ימי ההולדת והחגים, החגים עם הכיסא הריק, הופכים להיות עבורה הכי עצובים בשבילה ״כי בימים אלו החסר שלך זועק לשמיים״.
בדבריה היא פנתה גם לחיילים במסר וביקשה שישמרו על עצמם חזק. ״תקדשו את החיים ולא את המוות״, ולמפקדים היא הפצירה שיבדקו את עצמם שעשו הכל, ממש הכל ״זאת על מנת שכל אחד מהחיילים שלכם יחזור בשלום להוריו, למשפחתו ולחבריו כל חייל כזה הוא עולם ומלואו״.
היא בירכה את המדינה ופנתה בדבריה בנימה אישית ומרגשת בקשר למאבק שלה ושל בעלה, מאבק משפטי מתמשך לאפשר להביא לעומרי המשכיות, ילד שיוולד מזרעו שניטל לבקשתם ובאישור בית המשפט לאחר מותו. הזרע מופקד היום בבנק הזרע בבית חולים אסף הרופא והוא בחזקת מדינת ישראל וטרם ניתנה החלטה בסוגייה המורכבת והמסובכת הזאת. בשיחה איתה השבוע היא מספרת על המאבק המשפטי המתמשך ונמצא בבית משפט העליון. "לצערנו" היא אומרת. "נתנו למדינה את הדבר הכי יקר והמדינה לא מוכנה לתת לבן שלנו המשכיות. זו התעללות״. אולם המאבק שלה הוא למען משפחות נוספות והיא לא מרימה ידיים. ״אנחנו מקווים שהדבר יתאפשר בחקיקה. מחכים שבכנסת מישהו ייקח על עצמו לקדם חקיקה בנושא״.
