סטלה ויינשטיין:"לפני 25 שנה, בשמונה בבוקר, הסתובבתי עם אמא שלי ברחבי העיר חולון בחיפוש אחר בית כנסת פתוח. היינו בארץ זרה ללא משפחה, ללא שפה, ללא כסף והאמת שללא עוד הרבה דברים. על הגז לא היו סירים בכלל, והמקרר היה ריק לחלוטין, אבל לאמא שלי (חילונית גמורה) היה חשוב מנהג אחד מבית אבא, כפרות. וכך הסתובבנו בחיפוש אחרי רב שיעשה לנו כפרות. כל בתי הכנסת היו סגורים ואחרי הליכה של שעה הגענו לבית כנסת ובו היה בחור צעיר עם זקן וכיפה ואמא החליטה שהוא רב. לא עזר לו לנסות להסביר לה שהוא בקושי עוזר הגבאי של הבית כנסת, ושזה בית כנסת של תימנים, והיא בכלל רוסיה. היא שאלה אותו 'יהודי'? וכשהנהן דחפה לו מטבע של 5 שקלים אחרונים ליד ואמרה לו 'כפרות'. ותאמינו לי שכשאמא שלי נחושה אף אחד לא מתווכח איתה. בסיום הברכה אמא שלי לראשונה אחרי שנה נוראית ביותר חייכה 'עכשיו יהיה טוב, תודה'. והאמת שמאז הכל השתפר.
שנה אחרי שנה אחרי שנה, 25 שנה אנחנו חוזרות אליו לקבל ברכה. מאשדוד כל כיפור אני נוסעת עד עליו עם הילדים וחזרה לקבל ברכה. היום הוא רב גדול בקהילה ובכל כיפור הוא מסביר למה ילדים ג'ינג'ים ושתי נשים רוסיות רצים אליו לקבל ברכה. הוא טוען שאמא שלי הפכה אותו לרב, אני טוענת שהוא נתן לנו תקווה.
לסיפור הזה אין מסר, רק המון דמעות של אושר על הדרך שעברתי. ואולי להזכיר לנו, ביום הקדוש הזה, שכולנו יהודים שמחפשים תקווה.
גמר חתימה טובה?!
סטלה ויינשטיין
