במדינה אחת (ישראל, כמובן), שתי ערכאות ושתי גישות – הייתכן? כך עולה מן הסיפור הבא: בחודש יוני האחרון הגיעו למשרדה של עורכת הדין לענייני משפחה ומעמד אישי, שירה קופמן שני לקוחות – שני אבות נורמטיביים, ללא עבר פלילי. שניהם הגיעו לאחר שאם ילדיהם הגישה תביעה להורות וזמני שהות כאשר האחת הגישה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון והאחרת בבית הדין הרבני בתל אביב.
בבית המשפט לענייני משפחה קבעו לאחר הגשת בקשה לסעד זמני "חלוקת זמני שהות" כי "יוגש תסקיר שירותי רווחה. עד למועד קבלת התסקיר האב יראה את ילדיו פעמיים בשבוע החל מסיום מסגרות החינוך ועד השעה 20:00, כמו כן בכל סופ"ש שני לסירוגין". באותה העת, בבית הדין הרבני נקבע, לאחר הגשת בקשה זהה, כי "יוגש תסקיר שירותי רווחה, עד למועד הגשת התסקיר תודיע האם באילו מועדים היא מסכימה שהאב ייקח את ילדיו". במקרה זה, האם "הואילה" להסכים לפעמיים בשבוע בנוכחותה ובנוכחות צד ג' מטעם האב.
ומכאן עולה השאלה איך יכול להיות שבאותה מדינה שתי ערכאות שיפוטיות שלכאורה אמורות לשרת אותה מטרה אוחזות בגישות שונות ברמה כה קיצונית? לדברי עוה"ד שירה קופמן, "המערכת המשפטית פעלה רבות כדי להעלים את מושג 'מירוץ הסמכויות' שהיה ידוע בהיבט הרכושי, אולם באותה נשימה יצרה מירוץ סמכויות חדש, חשוב פי כמה וכמה מרכוש, בעניין הקשר של ההורה עם ילדיו!".
בתי הדין הרבניים ממשיכים לאחוז בגישה לפיה הילדים אחרי האם… לאחרונה הוגש ערעור על החלטת בית הדין הרבני בתל אביב אשר מצוי בפגרת בית המשפט – פגרה שיש בה לכאורה, כדי לאפשר יצירת נתק בין אב לילדיו.
