ashdod10 logo

אחיי בני העדה האתיופית: בהפגנות ובהתבכיינות לא מצליחים בחיים

ההפגנות הקשות וחסימת הכבישים של יוצאי אתיופיה בארץ ובאשדוד בפרט, בעקבות הריגתו של סלומון טקה ז״ל, הותירה טעם רע בפיהם של מאות אלפי תושבים. חתנים וכלות שנתקעו בפקקים בדרך לחופה, נזקים למכוניות לניידות משטרה שהועלו באש, הורים שנתקעו בפקקים ועוד. אני סבור שבהתבכיינות לא מגיעים להישגים ולא מצליחים בחיים וצריך להסתכל קדימה, ללמוד, לעבוד ולהגיע להישגים. יוצאי מרוקו בשנות החמישים והשישים עברו אפליה קשה ואכזרית מאין כמוה, שכוללת שליחתם לגור במקומות מרוחקים, עבודות בזויות, ותקציבים זעומים לחינוך ורווחה. כשיוצאי מרוקו החליטו להפסיק להתבכיין ולקחת את עצמם בידיים, זה שינה את פניה של העדה: רמטכ"ל, מפכ"ל, רב ראשי, שרים, טייסים, אלופי צה"ל ומדענים. אחיי יוצאי אתיופיה: צריך פשוט להפסיק ולהתבכיין זה סוד ההצלחה
מנחם גלילי-משאש | חמישי, 11 יולי 2019 10:55

וככל שהימים חולפים מתבהרת תמונה ברורה וחד משמעית: בקרב תושבי ישראל יש עתה פחות אהדה והבנה ליוצאי אתיופיה טרם ההפגנות. עכשיו מתברר מחקירה ראשונית שקצין המשטרה לא ירה לגופו של סלומון טקה המנוח, אלא ירה לקרקע, הנתזים שעפו לכל עבר, הם אלו שקיפחו את חייו של טקה ז״ל.

וזה לא אומר עדיין שהקצין היורה צודק. המחלקה לחקירת שוטרים בודקת עדיין מדוע הקצין ירה ברצפה ולא באוויר, האם הייתה דרגת מסוכנת גדולה שבעקבותיה ירה הקצין?. לדעתי, תוצאות החקירה הסופיות לא מצדיקות עדיין לשלוף נשק. האירוע הזה בלש שכונה בלב המדינה לא היה אמור להסתיים במוות. סלומון טקה לא היה מחבל חמאס או של הג׳יהאד האיסלמי. טקה ז״ל, התכונן להתגייס ליחידה קרבית.

ככל שהימים חולפים, מתבררות עובדות שאני לא יודע מה מידת נכונותן, כמו למשל פורסם שהקרן החדשה לישראל לכאורה מימנה את ההפגנות האלה. בעיתון ״מעריב״ בסוף השבוע האחרון פורסם כי גורמים זרים מחוץ לישראל היו מעורבים, לכאורה, בהסתה ובהתססת המהומות של חלק מיוצאי אתיופיה, באמצעות פרופילים בדויים ברשתות החברתיות.

אני מבין את כאבם האמיתי של אחינו יוצאי אתיופיה. יחד עם זאת עליהם לדעת שממשלת ישראל ומשטרת ישראל, גילו איפוק רב בהפגנה זו. המשטרה יכולה היתה להתנהג כלפי המפגינים במידת הדין ולהחליט עוד ביום שלישי שלא תניח למתפרעים ואנרכיסטים לחסום צירי תנועה גדולים. למשטרת ישראל יש עוצמה גדולה, ויכלה להעיף את הצעירים הכועסים עוד באותו לילה. משטרת ישראל לא רק שלא איבדה שליטה, היא הפגינה שליטה מלאה.

העיתונאי המכובד בן כספית מעיתון ׳מעריב׳, מציין: ״כשיש לך כוח, לא חוכמה להפעיל אותו. החוכמה היא להפעיל אותו כשצריך. כבוד זול מחיי אדם, כשאתה ניצב מול אלפי צעירים בני עמך ואזרחי מדינתך נמצאים בסערת רגשות עצומה, אתה צריך לבחור את האלטרנטיבה הפחות גרועה. וזה מה שבחרו במשטרת ישראל ביום שלישי בערב״.

856876474

את הריגתו של סלומון טקה צריך לחקור ולמצות את הדין עד הסוף. אין ספק בזה, ואם יימצא הקצין אשם צריך להעניש אותו בחומרה רבה. אני שמח על העובדה ששר המשפטים, אמיר אוחנה הורה על הקמת ועדת בדיקה שתבדוק את אירועי מחאת יוצאי אתיופיה והתנהלות מח"ש ולקבל החלטות בעניין.

ההפגנות האלימות של יוצאי אתיופיה לא נוצרו בלילה אחד. זו תוצאה של הצטברות זעם של שנים, הרגשת קיפוח. גורמים חיצוניים ניצלו את זה להפצה ועלילות שווא על המשטרה, כמו פרסום הידיעה על 11 יוצאי אתיופיה שנהרגו ע״י משטרת ישראל, שמועה שקרית. היו עוד ארבעה מקרים, שהראשון השנה היה מותו של יהודה ביאדג׳ה, והמחלקה לחקירת שוטרים של משרד המשפטים קבעה שהשוטר היורה בסכנת חיים, ומותו של סלומון טקה היה המקרה השני. על כל פנים הריגתם השנה של שני יוצאי אתיופיה היתה חמורה מאוד.

אחיי יוצאי אתיופיה, תקראו היטב את הדברים הבאים: אם מישהו מכם חושב שבדרך של התבכיינות נצחית, אלימות כוחנית תבוא הישועה על יוצאי אתיופיה, טעות גדולה בידו.

אני רוצה להזכיר כי באמצע שנות החמישים, ובראשית שנות השישים של המאה הקודמת הגיעו ממרוקו מאות אלפי עולים. באמצע שנות החמישים הגיעה עלייה גדולה בעיקר מכפרים בהרי האטלס, ולרגלי הרי האטלס, וחלקם מערים ועיירות. אנשי הכפרים, חלקם היו בעלי מקצוע כמו סנדלרים, תופרים, צורפים, והרבה מהם בעלי עדרים של צאן ובקר ואדמות. יהודים שקיימו מצוות, רובם חיו בעוני רב. ההתעוררות הציונית לא פסחה עליהם ורובם מכרו את רכושם הדל ונשמעו להוראות פעילי העלייה. פקידי הסוכנות היהודית, פיזרו אותם ברחבי הארץ, בעיקר ביישובי ספר. עולי מרוקו נשלחו לירוחם, דימונה, קרית שמונה, חצור הגלילית, נתיבות (עזתה), שדרות וגם לאשדוד, שהיתה באותה תקופה יישוב ספר, נשלחו למושבים הנמצאים סמוך לגבולות למושב דובב ואביבים, וליישובים סמוכים לעזה. בסוף שנת 1961 נפתחו שערי מרוקו לעלייה המונית והעולים נשלחו לעיירות פיתוח, לאשדוד אשקלון באר שבע ועוד.

צריך לזכור שהעולים התגוררו בפחונים, בצריפים עם שירותים בחוץ, בלי תחבורה, וללא תעסוקה. רובם עבדו בנטיעות של קרן הקיימת לישראל, וברי מזל קיבלו עבודה לחמש עשרה יום בחודש, חלקם לעשרה ימים. אוכל הביאו מבתיהם כולל מים, בשמש הקופחת, ובימי חורף.

תושבי הערים הגדולות במרוקו, מקזבלנקה, רבאט, מראקש ועוד נשלחו בשנות החמישים ליפו, ולחיפה (ואדי סאליב) ולירושלים לבתי הערבים שברחו במלחמת השחרור. בעיקר עולים שהגיעו מהערים הגדולות. שם רבים מילדיהם התדרדרו לפשע ולסמים. בוואדי סאליב בחיפה היו הפגנות סוערות, בעקבות ירי של שוטר בבחור צעיר.

העולים ממרוקו הגיעו לארץ בשנות החמישים ללא מנהיגות שנותרה במרוקו. רובם הגיעו ללא מקצוע, והמקצוע היחידי שהיה נפוץ במרוקו היה סנדלרים שמצאו עבודה בארץ. ההשכלה היחידה שהיתה ליוצאי הכפרים השכלה תורנית ברמה נמוכה. המנהיגות הקהילתית והרבנית נותרה במרוקו, כולל בעלי המקצועות שלא היו רבים, חלקם היגרו לצרפת, קנדה, ארה״ב ועוד.

בניגוד לעולים מאתיופיה, שחלקם היו רועי צאן ורובם לא ראו מכונית, לא היה להם חשמל והם התגוררו בבקתות של בוץ, יוצאי מרוקו בעיקר אלה שהתגוררו בערים ובעיירות הלכו לבתי ספר כלליים שם למדו שפות, מקצועות הליבה, תרבות אירופית.

בכלל יוצאי מרוקו היו תמיד נועזים וחיפשו את פרנסתם עוד במאה השמונה עשרה במעמקי ברזיל, והם הגיעו לארץ עוד בשנת 1852 ובראשם היה אברהם מויאל, בעל התואר חובב ציון המרוקאי, שהגיע לארץ לפני תנועת חובבי ציון, והיה המנהיג הראשון שהוציא היישוב היהודי בארץ מיוצאי מרוקו.

מיום עלייתם קיטרו יום ולילה על קיפוח. אפליה עדתית, כפי שיוצאי אתיופיה עושים היום. כמי שהגיע כנער בודד ללא הורים בגיל 16, אוכל לומר שאכן היתה פרוטקציה, לא ממסדית, אלא נקודתית. לא הנחייה מהממשלה. כך למשל, בחברת החשמל היו בעמדות מפתח בתחנת הכח באשדוד יוצאי רומניה ויוצאי עיראק. הם קיבלו הרבה עובדים יוצאי רומניה ויוצאי עיראק. במועצה המקומית אשדוד שלטו יוצאי העיירה ספרו ממרוקו. אנשי העדה הקראית שלטו בגזברות, המועצה המקומית של אשדוד, והתוצאה שחלק נכבד של עובדי הגזברות היו יוצאי העדה הקראית, וגם בנמל אשדוד בלטו בעיקר יוצאי מרוקו.

הזעקה של יוצאי מרוקו במשך שנים על קיפוח ואפליה לא קידמה אותם. יש שיגידו שמיום עלייתו של מנחם בגין לשלטון התקדמו יוצאי עדות המזרח ובעיקר יוצאי מרוקו. בתקופה של בגין אמנם נבחרו כמה חברי כנסת ושרים, אבל מדובר בנבחרי ציבור. לא היו בתקופתו אלופים בצבא יוצאי מרוקו, לא תתי אלופים ולא טייסים בחיל האויר ובוודאי לא היה רמטכ״ל, ולא מפכ״ל משטרה, ולא רב ראשי לצה״ל או רב ראשי לישראל, ולא מפקדי אוגדות. היה שיקום שכונות, שיקום פיזי של בלטות חדשות של ׳אקרשטיין׳, וצבע ׳טמבור׳ על הבתים.

צריך לזכור שבעת ההיא מי שדיבר על קיפוח היו בעיקר יוצאי מרוקו. מיוצאי עיראק לעומת זאת לא שמעתי על קיפוח. פשוט, במקום לקטר, שלחו את ילדיהם ללמוד, בקיבוצים, בכפרי הנוער ובבתי הספר. כשיוצאי מרוקו ״זעקו״ על קיפוח, יוצאי עיראק שלחו את הילדים ללמוד. להזכיר שיוצאי עיראק תופסים מקום נכבד בכלכלה, ברפואה, בצבא בבנקים, בפקידות הממשלתית.

במקום לקטר- תשקיעו בהשכלה

רק כשיוצאי מרוקו הפסיקו בשנות התשעים להתבכיין ולהשקיע בהשכלת ילדיהם החלו לראות תוצאות של קידום בני העדה בכל התחומים. החל מהרמטכ״ל גדי אייזנקוט, שלדעת כולם היה רמטכ״ל מוצלח מאוד, המפכ״ל לשעבר יוחנן דנינו, אלופים ותת אלופים רבים, טייסי קרב, פקידים בכירים במשרדי הממשלה, מנכ״לי בנקים כמו פינטו, ראשי חברות הביטוח, וכמובן בעלי הון רבים שצמחו בתוך יוצאי מרוקו, וכמובן המדענים בתחומים שונים. התרבות העשירה של יוצאי מרוקו הותירה חותם בקרב האוכלוסייה הישראלית, באוכל, בלבוש, בחיי היום יום. כמעט ואין משפחה ישראלית שאין לה ״ענף״ מרוקאי בקרבתה.

כשאני רואה את ההישגים האדירים של בני יוצאי מרוקו, אני מתמלא בגאווה. הם הגיעו לעמדות והישגים בכל התחומים ללא ״אפליה מתקנת״. כמו שיש ליוצאי אתיופיה. כך למשל, המדענית מאשדוד פרופסור מרסל מכלוף, או ד״ר שירה (כנפו) מאשדוד שהתפרסמה בזכות הישגים בתחום המחקר הרפואי, וכשאני רואה רב ראשי לצה״ל הרב רפי פרץ שבעברו טייס קרב, האלופים חליווה, טולדנו תורג׳מן, ועוד עשרות כמוהם. כשאני רואה את בוגרי הציונות הדתית בצבא, בנים להורים יוצאי מרוקו אני מגיע למסקנה אחת, במקום לקטר, להשקיע בהשכלה.

864864754

יש לזכור שהנתונים שבהם גדלו יוצאי מרוקו בראשיתה של ישראל הענייה, המדולדלת, מרובת המלחמות עם מדינות ערב היו מאוד קשים. זאת לעומת יוצאי אתיופיה, שהשקיעו בהם מיליארדי שקלים ולשמחתי יש כבר תוצאות טובות. רק בשנה האחרונה יש ירידה של כעשרים אחוז בפתיחת תיקים פליליים לבני נוער יוצאי אתיופיה.

ההתקדמות של בני העדה האתיופית והשתלבותם בחיי היום יום מהירה מאוד, ולקח להם הרבה פחות שנים מיוצאי מרוקו. יש להם כבר שופטים בבתי המשפט, רופאים צבאיים, עורכי דין, בכירים בעמדות מפתח. עולי אתיופיה עלו בתקופת ישראל העשירה, החזקה. יוצאי אתיופיה לא נשלחו לעבוד בעבודות דחק של 10 ימים בחודש כמו יוצאי מרוקו. הם השתלבו במפעלים כמו ״נמל אשדוד״ וחברת חשמל שקלטו מאות עובדים על תקן ״אפליה מתקנת״.

יוצאי אתיופיה שהגיעו ארצה במסע רגלי הירואי, שאלפים מהם מתו במדבריות התקבלו בארץ באהבה רבה. לא כתבו עליהם דברים קשים כמו שכתבו על יוצאי מרוקו בשנות חמישים (ראה מסגרת).

מסקנה אחת ויחידה, הפגנות, חסימות כבישים, אלימות לא יקדמו אתכם, רק השכלה, השכלה, ואתם בדרך.

"דרגת השכלתם של יוצאי מרוקו גובלת בבורות מוחלטת"

ההשמצות וההערות הגזעניות שעברו עולי מרוקו בשנות החמישים על ידי התקשורת והממסד היו כאין וכאפס לעומת מה שעוברים עולי אתיופיה. כך כתב העיתונאי אריה גלבלום על העולים ממרוקו בשנות החמישים, וקבע כי הם בדרגה נמוכה מערבי ארץ ישראל

75475475

״לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור יותר, חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים, והברברים שבמקומותיהם. בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר. בניגוד לתימנים, הללו נעדרים גם שורשים ביהדות. לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים והפראיים. בכמה תקלות עולה, למשל, חינוכם של האפריקאים, שיעמדו בתור לקבלת המזון בחדר האוכל ולא יקימו מהומה כללית. בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. צורות חיים אלו מביאים איתם האפריקאים למקומות יישוביהם, ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה והוא במעלה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח כלל לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה. כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה, בסך הכל יש בצפון אפריקה למעלה מחצי מיליון יהודים, שכולם מועמדים לעלייה. הנתנו את דעתנו על כך, מה יארע למדינה זו, אם זו תהיה אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף עליהם - עליית יהדות ארצות ערב, מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?״

(מתוך ספרו של פרופסור סמי שלום שטרית)