הנכדה אורלי אלפסי מספרת על סבא משה צ׳שלה: ״אין יום שעובר והוא לא בליבי ובמחשבות״
אורלי אלפסי, (30), מהנדסת תעשיה וניהול, מאשדוד, מספרת בהתרגשות, בכאב ובגעגועים עזים, על סבה אהוב, משה צ׳שלה, שנולד ב-1919 בעיירה קראשניק שבפולין, שרד את השואה האיומה (״חמש פעמים הצליח להימלט, ברגע האחרון, מידיהם של הנאצים״) עבר מסעות מפרכים בדרך לישראל, והלך לעולמו לפני שנתיים, שהוא בן 98.
צ׳שלה שאיבד משפחה שלמה בשואה (״הוא ואחיו אפרים פישל נותרו בחיים״) היה בין מייסדיה של העיר אשדוד ומייסדי הנמל. כשיצא לגמלאות, התנדב בביטוח לאומי, בבית אבות, ובסניף אשדוד של האגודה למלחמה בסרטן. הוא אף אף זכה לתואר ״יקיר העיר אשדוד, על 25 שנות התנדבות, בנוסף ל״אות הנשיא למתנדב״
מתי לראשונה נחפשת לסיפור של סבא?
״כשהייתי תלמידה צעירה, הייתי מגיעה באופן קבוע לסבא, למדתי ממנו על ההיסטוריה הכללית ושל עם ישראל, הוא ידע הכל בעל פה״.
על השואה, הוא סיפר בעצמו או שהייתם צריכים לדובב אותו?
״סבא אהב לספר את סיפור חייו, הוא תמיד שיתף והסביר, הוא ידע הכל. למרות שהיו אלו סיפורים כואבים ומטלטלים, עדויות מצמררות שהיו מלווים בדמעות, בכל זאת הוא איבד משפחה שלמה ושרד את חייו לבד, סבא לא חסך באף פרט ושיתף בכל המקרים שקרו לו ואף בניסים הרבים שהצילו את חייו״.
שתפי אותנו באחד הניסים הללו
״הוא ניצל ממוות חמש פעמים. הנאצים רדפו אותו, פעם אחת, כשקנה כרטיס לרכבת, לנסוע לאן שהוא, כבר אז היו עושים בעיות ליהודים, גויה אחת, לקוחה של סבא מהחנות שהייתה להם, הלשינה עליו לחייל גרמני, והוא העיף אותו בבעיטה, ובדיוק עברה שם אשה מפורסמת, סבא עזר לה בסלים וכך ניצל״.
כל תלמיד בישראל מתבקש לעשות עבודת שורשים, לך היה הרבה מה לכתוב
״כן, סבא היה שותף מלא לעבודת שורשים, ישבנו יחד, הוא מאוד אהב לשתף, לספר, להעביר את תחושותיו וחוויותיו אליי. הוא זכר הכל, אפילו את הרחוב שבו גרו (בוזניצ׳יק 1) סוג הכובע שהיו חובשים היהודים. הכל, בפרטים מדוייקים״.
המורים ביקשו ממך להזמין אותו לבית הספר, שיספר לתלמידים עדות חיה?
״כמובן, סבא הוזמן לבית ספרי לספר את חייו, בנוסף, שיתף את סיפורו גם לבית התפוצות שב׳יד ושם׳, ואף הגיע לפרוייקט ״זיכרון בסלון״.
כבר כמעט עשור, שבערב יום השואה מתכנסים מאות אלפי ישראלים לערבי זכרון אישיים ואינטמיים. ביחד הם שומעים עדות, בגוף ראשון, מפי ניצולים או בני הדור השני והשלישי. ביחד הם זוכרים וכואבים, חולקים את התחושות והמחשבות על מה שקרה אז ומה תפקיד זיכרון השואה כיום.
איך את, באופן אישי, מנציחה אותו?
״לעולם לא אשכח את סבי אהובי, ותמיד אזכור מה שעשה למעני, תמונתו חרוטה בליבי לנצח, ולאן שלא אלך תמיד יהיה איתי. אין יום שעובר והוא לא בליבי ובמחשבותיי. גם עכשיו שאני מספרת לך עליו, זו הזדמנות אדירה בשבילי להעביר לדור הצעיר את הסיפורים של סבא המיוחד, עם הנתינה הבלתי נגמרת שלו. תמיד עשה למען אחרים, הוא אף קיבל אות הנשיא על כך״.
הוא קיבל תואר נוסף – יקיר העיר אשדוד
״כן. כל התעודות שקיבל (יש לו קיר בבית מעוטר בתעודת הוקרה על פועלו) והתעודות הללו, הן רק בעבור חלק קטן ממה שהוא עשה״.
סבא נשא על זרועו ״מספר״?
״לסבא לא היה מספר, היו לו מכות במצח, מאבן שחטף מהנאצים והשמיעה שלו הדרדרה עקב מכות שקיבל״.
יש לך זכרון בולט כנכדה של ניצול שואה?
״הדבר שאני זוכרת בהיותי ילדה שגדלה הרבה אצל סבא וסבתא ניצולי השואה זה הנושא של האוכל. היינו חייבים לסיים את כל מה שבצלחת. גם אם זה מרק ואי אפשר היה למזוג את הכף האחרונה, הייתי שותה מהצלחת את השלוק האחרון, ומראה להם שסיימתי״.
לקחת חלק במסעות ״מצעד החיים״?
״בוודאי. גם סבא חזר לבית ילדותו, ורואים בתמונות בבירור, את הבדל השנים, הוא התרגש ודמע״.
הנכדה שקד דדון מספרת על סבתא זמירה בר לב: ״חייבים לזכור כל מה שהיה, על מנת שלא תחזור שואה נוספת״
שקד דדון, 27, מהנדסת תעשיה וניהול, מאשדוד, היא נכדתה של ניצולת השואה זמירה בר לב.
הסבתא בר לב, שהגיעה מנגאזי שבתוניס, אמנם לא היתה במחנות הריכוז שבאשוויץ, והיא לא חוותה את ״השואה באירופה״ יאך כעולים מזרחיים הם התביישו להגיד שגם הם היו בשואה על מה נלין? אחרי התופת שעברו במחנות הריכוז באושוויץ? ״אבל זה לא היה נכון לחשוב כך״. מספרת דדון, הם לא היו צריכים להתנצל שהמלחמה פסקה בזמן. הם לא היו צריכים ״להתבייש״ על כך שסבלו פחות, הגרמנים תיכננו להרוג גם אותם״.
מתי שמעת לראשונה את הסיפור של סבתא?
״שמעתי לראשונה כשהייתי בסביבות גיל 5-6. היא סיפרה לי שגם בילדותה היו משחקים, אבל אחרת.
הם היו משחקים בין האוהלים, וכשהיו שומעים צעדים, חזקים חזקים, הם היו נכנסים מיד לאוהל הכי קרוב ומעמידים פני ׳ישנים׳, בתוך אוהל של משפחה שבכלל לא הכירו. ואחרי שהנאצים היו מתרחקים, הילדים חזרו למשפחות שלהם באוהל״.
כיצד הסיפורים של סבתא השפיעו עלייך?
״אני לא בטוחה שבאותו רגע או לפחות בילדות המוקדמת זה השפיע עליי ישירות, אך ללא ספק, לימים, למדתי ממנה להיות אשה חזקה ולהאמין בעצמי״.
היא סיפרה על השואה? שיתפה אתכם?
״בשנים הראשונות היא לא סיפרה כלום. הם הכחישו את השואה. בגלל שהיא נמנית בין העולים המזרחיים. הם התביישו לספר שגם להם הייתה שואה, וגם הם סבלו. אמנם הם לא היו במחנות השמדה, אבל הגרמנים רצו להרוג גם אותם״.
אז מתי בעצם היא נפתחה וסיפרה?
״כשכתבתי על זה בעבודת ״שורשים״ וסבתא הגיעה לבית הספר של אחים שלי, (לא זכור לי שהגיעה אליי) היא דיברה ודיברה וסיפרה והרגישה שהיא מסוגלת לספר ״ולהוציא״ וכן, היא החליטה שזה חשוב לדבר על זה ולהעביר את הנושא הכאוב, את המסרים, הלאה לדור הבא״.
לסבתא היה מספר על הזרוע?
״לא. אין לסבתא שלי אין מספר על הזרוע. אבל יש לה משקעים מנטליים וטראומות מכל מה שחוותה״.
בהרבה משפחות של ניצולי שואה, האוכל, הוא נושא רגיש
״אצלנו, דווקא ההיפך, סבתא מכינה המון אוכל, אני באופן אישי לא חושבת שזה קשור לשואה״.
מה חשוב לך להעביר הלאה, לדור הבא?
״אני חושבת שמאוד מאוד חשוב לספר, לשתף, ללכת לערבי זכרון ו״לזיכרון בסלון״. דור הניצולים הולך ונעלם ואנחנו מחוייבים לזכור, ולא לשכוח, את כל מה שהיה ושלא נותן לזה לחזור שוב״.
הנכדה רות מזרחי מספרת על סבא מאיר כהן: "פפה שלי הוא המנצח הגדול"
רות מזרחי, בת 43, אמא לארבעה, מאמנת אישית בשיטת NLP ומרצה במכללות, סופרת ילדים, מספרת על הקשר המיוחד שלה עם סבה "פפה" מאיר כהן, בן מאה וחצי שיחיה.
ספרי על הקשר שלך עם פפה
"כל חיי היה לי קשר מאוד מיוחד עם פפה. כילדים נהגנו לבלות בביתו את כל החופשות מבית הספר, נתנו לי יד חופשית, יצאתי עם חברות ותמיד דאגו לי וחיכו לי אך מעולם לא נזפו אם איחרתי".
מתי שמעת לראשונה על הישרדותו של פפה בשואה?
"כל חיינו ידענו שפפה ניצל משואת תוניס, אך לא היה ברור לנו מהי שואת תוניס? ומה הוא עבר שם? הוא לא הסכים לדבר על זה בכלל, ולהיפך, הקרין התנהגות חיובית- היה מפנק מאוד, קונה לנו מתנות הכי יקרות. בדיעבד אני מבינה שזה שהיה אוכל בשפע בבית ואפילו באופן בלתי פוסק, נובע מכך שהוא לא רצה להרגיש לעולם את המחסור הנורא והרעב שהרגיש בשואה״.
מתי לראשונה שמעת את כל הסיפור?
בכל יום השואה הייתי מנסה לדובב אותו שיספר לי, אך הוא היה עונה לי "לא צריך לדבר על הרוע שהיה שם”. הייתי מקפידה לומר לו שאני גאה בו והוא ניצח את הנאצים״.
כיצד זה השפיע עלייך?
"הייתי גאה בו עוד יותר ואהבתי אותו יותר, אם זה אפשרי. תמיד ידעתי שהוא אדם מיוחד אבל הסיפור שלו הופך אותו ממש לדוגמא וסמל ולכן היה חשוב לי להעביר אותו הלאה. פפה נלקח על ידי הנאצים למחנה עבודה בתוניס ולמזלנו שהה שם רק כחצי שנה ואז ברח. הוא נפצע ברגלו אך הוא מעריך את החיים כי הוא ראה הרבה חברים נהרגים לידו. גם אביו נרצח על ידי ערבי והוא גדל לבדו אצל אמו. אמא שלי הוסיפה את הסיפור על הכסא המיוחד שבנו לו וכך היתה לי עלילה מאוד רחבה לספר".
ספרי על חייו של פפה כסבא, כאדם..
"כבר שנים שפפה מתגורר עם הוריי, אבלין ואליעזר זקרי, בביתם. אמא מטפלת בו במסירות רבה לבדה וזה לא מובן מאליו. אנחנו מעריצים אותה על כך. שום דבר לא פשוט בגילאים האלה.
פפה הוא אדם מקסים, שכולם אוהבים. סבא שאין כמותו. ככהן, כל חייו מאוד אהב לערוך פדיון הבן ובריתות בחינם, למען המצווה, ואין מי שלא מבקש ממנו ברכה גם היום.
אז מה המסר שלך כנכדה?
"ליהנות בכל יום מחדש בחיים האלו. נכון, יש קשיים ומעצורים, קשה לו כמובן לחיות עם מוגבלות ברגליים, אך הוא עדיין מודה על מתנת החיים ועל כל מפגש קטן מאיתנו, וזה המודל שאני מעבירה הלאה, כמאמנת אישית וכסופרת, שלמרות כל הקשיים והמכשולים, תמיד יש אור בקצה הדרך והחוכמה היא לראות אותו".
