אם הייתם שואלים את דיאנה גיטליץ (33) ודוד יחיה (34), בגיל 16 כיצד הם היו מתארים את חייהם בעתיד, סביר להניח שהם בעצמם לא היו מאמינים לאיזו רמה גבוהה יכלו להגיע והם הגיעו. היום הם בעלי משפחות, בעלי תפקידים, מפרנסים בכבוד, ולא שוכחים מאיפה החלו. כיום הם מרצים לבני נוער הנמצאים על סף נשירה מבתי ספר ועל סף כניסה לחיים אפלים.
יחיה, נשוי + ארבעה ילדים, אשדודי, הוא כיום מנהל טכני בחברה בינלאומית (״מעדיף שלא לחשוף יותר מדיי״). שירת בצבע (״הייתי חייל קרבי מ״כ בגולני) ומנהל חיים בורגניים כמו כל אזרח ישראלי ממוצע במדינת ישראל, שלמד בתיכון, התגייס, הקים משפחה, ועוסק במקצוע שבחר לעצמו.
דוד, אתה בטוח שהיית חניך במחלקה לביקור סדיר? היית ילד מנותק?
״עד כתה ו׳, עברתי שני בתי ספר, לא הצלחתי לשבת. היו לי קוצים, הייתי ׳מופרע׳ כמו שקראו לזה אז. איפה אי ואיפה לימודים, הכל בתעודה ׳בלתי מספיק׳, המורים לא יכלו עליי, תמיד שאלו אותי: ׳דוד, רוצה הפסקה?״.
ומה קרה אחרי ש״סיימת״ ביה״ס יסודי?
״בדיוק. לא סיימתי, אין תעודה, אין ציונים. מה קרה? הסתובבתי ברחובות, התחברתי לילדים כמוני, לא יכולתי לסבול את הלימודים, לא הצלחתי להיות במסגרת, ברחוב כל היום, הייתי ׳ערס׳, מסיבות, טלפונים גנובים״.
סמים?
״גם סמים, הכל. הייתי ׳עוף זר׳, מסכנים ההורים שלי, מה עשיתי להם, אני לא יודע, איך לבקש מהם סליחה, הייתי בתחתית של התחתית״.
יחיה, בן למשפחה נורמטיבית, הורים עובדים, שלושה אחים, אבא עובד כל היום, אמא רצה ומחפשת מענה לילד ששבר כל מסגרת. אמא לא ויתרה עליי, אמא האמינה בי, אבא עבד. ההורים רצו לרבנים, משרד החינוך, רווחה, עשחו כל ביכולתם להחזיר את דוד בנם הבכור, ללימודים, למסגרת. אף מוסד לא רצה לקבל אותו.
ואז, מי בכל זאת קיבל אותך לבית ספר, למקיף?
״מוסד חרדי, כאן באשדוד. הסכים לקבל אותו, הם רצו שאתחזק, אנחנו משפחה דתית, ״אנקורי״, לא בא בחשבון. אז ככה הייתי ״און אוף״, מגיל 13-15 ״בבית ספר״.
בגיל 15? שוב לא הייתי במסגרת?
״מגיל 15 יצאתי לעבוד, רציתי כסף, רציתי להתלבש יפה, רציתי להיות ׳משהו׳״.
לעבוד? קיבלו אותך? אתה ילד?
״תתפלאי, לאנשים לא היה איכפת, עבדתי בשיפוצים, בהובלות, פירקתי במות, די.ג׳יי, עבודות מזדמנות״.
אז, ספר על התפנית ששינתה את כל חייך?
״כן, בדיוק, לא אשכח את הבוקר הזה. באמצע העבודה, בהובלות, אני רואה בחור צעיר כבן 25, לבוש יפה ומחוייט, זה עשה לי צביטה בלב״.
קינאת בו?
״את לא מבינה, איך שראיתי אותו, אמרתי לעצמי: ׳אם הוא יכול גם אני יכול׳. תביני, הייתי ב׳זבל׳, סליחה על הביטוי, אכלתי קש, הרגשתי דפוק, והחלטתי שאני לא קורע את התחת יותר״.
באופן מקרי, או שלא, יחיה קיבל צו גיוס. צו גיוס ראשון, והחליטי שהוא חייב להתגייס ואף לשרת שירות קרבי (״הבחור המחויט לא עזב אותי, רציתי להיות יותר ממנו״).
מאחר ואין לו מספיק, אם בכלל, שנות לימוד חשש שלא יגייסו אותו, ואז פנה בכוחות עמו, לבקש עזרה והבטיח שיעשה הכל הכל, ובלבד שיתגייס.
מה אמרו לך שהגעת לתל השומר?
״ראו את ׳המנילה׳ אמרו לי שאני ׳מנערי רפול׳, ׳נוער שוליים׳, חייב להשלים לפחות 10 שנות לימוד, והפנו אותי למחלקה לקידום נוער כאן בעיר״.
תפנית מס׳ 2
״בדיוק. כשהגעתי למחלקה, קיבלו אותי, רויטל עמוס, מנהלת המחלקה לקידום נוער, רחלי בן זקזרי, מנהלת תכנית היל״ה (השלמת יסוד ולימודי השכלה). כיום מנהלת היחידה, ואבי ישראלי, מדריך. הם ראו שיש לי ברק בעיניים. הם מיד אמרו לי: ׳אנחנו לא מדברים על לימודים׳. הם חיבקו אותי, עטפו אותי, כולם כמו משפחה, הרגשתי מוגן, כולם לומדים בכיתות קטנות, יחס אישי. בול בשבילי. אני זוכר שאמרתי לרחלי, עוד באותה פגישה: ׳רחלי, תעזרי לי, תדחי לי את הגיוס, אני רוצה להשלים בגרויות, חייב, חייב להתגייס״.
וכאמור, כך היה. יחיה, סיים והשלים 14 יח׳ לימוד בשנה וארבעה חודשים בלבד. התגייס לצבא, שירת בגולני, היה מ״כ. לוחם במלחמת לבנון השניה, שימש כרס״פ פלוגה. (״הייתי צריך לנווט 12 חיילים במלחמה, את קולטת? אני, דוד המופרע, סוחב אחריי חיילים, עם בגרויות, מלומדים, עם ראש על הכתפיים״).
גאווה
״נכון, הרגשתי גאה, הגעתי לטופ. אמרתי לעצמי: ׳זהו, לא חוזר לחושך שהייתי בו. עוד משהו שקשור לצבא, היה לי מפקד אורן, הוא בא אליי עוד בתחילת השירות ואמר: ׳חייל שלא שואף להיות רמטכ״ל, גם חייל לא יהיה׳״.
מה אתה עושה היום?
״אני מנהל טכני בחברה בינלאומית. אחראי על 8 טכנאים, אני שלא למדתי אנגלית, מתעסק כל היום במיילים והזמנות בשפה האנגלית, שיחות עם לקוחות, חברה בינלאומית, חייב״.
מסר לנערים והנערות שקוראים את הכתבה?
״לא להאשים אף אח מה שעובר עליכם. קחו אחריות, קל להגיד: ׳שתו לי, אכלוח לי, אני אתיופי, אני עולה חדש…. עם כוח רצון – אפשר הכל. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר. גם כאשר הכל אבוד – נשאר האומץ והרצון״.
דיאנה גיטליץ, 33, אם לילד מתוק איתי, בן 9 , עוסקת באנשים עם בעיות נפשיות, אם בית, רכזת ב״הוסטל שיקומי״ תרפיסטית לילדים אוטיסטיים, מעבירה חוגי ספורט לילדים עם לקויות למידה.
דיאנה שאפו. איך את מצליחה לעסוק בכל כך הרבה דברים וגם לתפקד כאמא?
״החיים כמו בחיים, לא כל פי בקשתך אני עושה הכל, ואעשה הכל, למען איתי״.
דיאנה ספרי על עצמך
״אני בת בכורה להוריי, אבא עובד לבד. אמא שלי נכה, יש לי עוד אחות (״נולדה כשאני הייתי בת 15״), הפרנסה היתה תמיד קשה מנשוא, גרנו בגבעת אולגה. בכיתה ח, עברנו לאשדוד עברתי מס׳ בתי ספר״.
מדוע? מה לא הסתדר? לימודים?
"בלימודים דווקא לא היה לי משהו חריג, הייתי ריאלית, מבחינה חברתית לא הסתדרתי מכיתה ח׳, החלפתי שלושה בתי ספר, לא מצאתי את עצמי״.
ואז?
״בגיל 16, היה לי חבר, שהוא גם אבא של איתי (התגרשנו) והוא המליץ לי על קידום נוער. הגעתי למחלקה, קיבלו אותי בחום, ראיתי שזו מסגרת מכילה קטנה, השעות הגמישות איפשרו לי לצאת לעבודה, להתפרנס, לא הכסף בבית הכל תאים לי כמו כפפה ליד״.
ככה, הכל הסתדר? היו קשיים?
"כמו כל מתבגר, אבל הם הצוות, הכיל, כיוון, תמך. הייתי בקידום מגיל 16-18, השלמתי בגרויות, 12 שנות לימוד, נסעתי לפולין, עשיתי קורס למדריכי כושר. הם נתנחו לי כלים לחיים. יש לי ארגז כלים מלא! זוהי מסגרת לא נוקשה, גמישה, נתנו לי את האפשרות להשתלב, מתאים לי. אני רוצה להוסיף, לגבי ׳קידום נוער׳, ליוותה אותי אינה פינקלמן, עו״ס גם הייתי תלמידה מצטיינת, אף פעם לא מצאתי את עצמי בכיתות של 40 תלמידים. זה מינף אותי, יצאתי עם המשלחת לפולין. פשוט, בדיוק בשבטי, מענה הולם״.
מחמם את הלב, צבא?
״ברור. התגייסתי לצבא, שירתתי בשטחים, אמנם שקמסטית, אבל עדיין, בשטחים. ביהודה ושומרון, חטמ״ר בנימין״.
יש לך מסר לנערים ונערות שהיום נמצאים במצב דומה לשלך?
״לא לוותר! אתם מבולבלים כעת. תאמינו בעצמכם, יש אור בקצה המנהרה, לא תמיד רואים אותו, לחפש, לא להתייאש, תמיד אפשר להתחיל מהתחלה. וכמובן, ללכת לקידום נוער. יש לי את הטלפון של רויטל, המנהלת״.
"אנחנו התחנה האחרונה לאותם בני נוער"
רויטל עמוס, מי שאחראית על הצלחת הנערים והנערות, שהפכו לאזרחים בוגרים ומוצלחים אומרת כי סוד ההצלחה הוא בעצם ׳מניעת נשירה׳. "כמו כן השתלבות לעולם התעסוקה, הכנה לצה״ל, והכנה לאזרחות"
בניסון להבין את מערך הפעילות אומרת לנו רויטל עמוס האחראית כי הכל בזכות הצוות המדהים. "אנו מקבלים הפניה מבתי ספר, תיכוניים מקיפים, על נשירה של תלמידים, ניתוק (ילד שלא מגיע בכלל), עושים את הכל המאמצים להחזיר אותו למסגרת לימודית, או למצוא לו חלופה אחרת, שתתאים לו מבחינה לימודית חברתית וכו׳. אני מקשה עליהם, לא מקבלים מיד״.
אתם, בעצם התחנה האחרונה?
״נכון. אחרי שכלו כל הקיצין, אנחנו קולטים את הנערים והנערות, ׳תופרים להם חליפה אישית׳, שמבוססת על חוזקות, מבחינה לימודית, שיסיים 12 שנות לימוד. יש צוות גדול, מיומן, מנוסה משכיל, מומחה בתחום נוער בסיכון. שמטפל בגילאים 3-18. אנחנו במחלקה אחראיים על נוער, תלמידים שנשאו או מנותקים מבתי ספר תיכוניים, מקיף״.
מה אתם מציעים להם, בשונה למקיף סטנדרטי?
״כיתות קטנות, יחס אישי, בונים מערכת אישית מותאמת לנער, מעבר ללימודים שזה השלמת בגרויות ו-12 שנות לימוד, שאין להם, אנחנו בונים תפנית עם חמישה תחומי ליבה: 1. לימודים 2. הכנה לצה״ל 3. הכנה לעולם התעסוקה 4. מניעת התנהגות בסיכון (סמים ואלכוהול) 5. התנדבות ומעורבות בקהילה״.
גם התנדבות?
״בהחלט. התנדבות, מתוך אמונה שהם מקבלים כ״כ הרבה, אנחנו מחנכים אותם להיות בצד הנותן. זה נותן מענה לגבי דיאנה ודוד, שמוזכרים בכתבה, הם בקשר רציף עם הצוות, מגיעים ומוזמנים תמיד לדבר עם הנוער של היום. כי מי כמוהם, מכיר ויודע להעביר את התחושות והבלבול של גיל ההתבגרות, יחד עם אמונה ותקוה שמדובר במצב זמני, ואם רק יפתחו את ליבותיהם ויתנו לאנשי המקצוע לעזור להם, אז המצב הסיכוני, אינו גזרית גורל, כי אם נתון לשינוי״.
איזה מצב התלמידים מגיעים אליכם?
״אלינו למחלקה, שאני בצוות האחראי על הנוער נמנים, רחלי בן זקרי, רכזת היחידה לקידום הנוער, ואבי ישראלי, המדריך. מגיעים תלמידים במצבי סיכון ונשירה שונים, הם זוכים לתפנית עשירה ומגוונת. בעידוד ובמימון של מנהל החינוך, אריה מימון, שרגיש מאוד לאוכלוסיות אלו, וכמובן גם בשיתוף משרד החינוך. חשוב לי לציין, שעיריית אשדוד שמה לעצמה למטרה, לצמצם את הפערים הלימודיים, החברתיים, והרגשיים של בני נוער אלה, ואינה חוסכת במשאבים להשגת המטרה"
כמה מילות סיכום, רויטל
״הנערים והנערות של אשדוד, הם vip, בהשוואה לערים ממוסדות אחרות, אני אומרת את זה באחריות רבה, אנחנו במחלקה, כל הצוות המוכשר הזה, לעולם, נשאר קשוב ויתן מענה למי שהמסגרות אינן מתאימות לו ולמי שזקוק לגמישות ולחיבוק, שאנחנו כאן ביחידה לקידום נוער, יודעים לתת וכמובן, לקראת חג האורים, אני מאחלת לכולם, קחו אתכם מעט מהן האור של דיאנה ודוד, שהחליטו לחשוף את סיפור חייהם ולו רק למען הנוער, שלא יאבדו תקווה ואמונה, יש להם כתובת… ואסיים במה שווילאם שייקספיר אמר ״אנחנו יודעים מה אנחנו, אך לא מה היינו יכולים להיות״.
