ashdod10 logo

המסע המרגש למציאת קבר האם במעמקי מרוקו

מאיר חזוט, דמות מוכרת באשדוד, הן במסגרת עבודתו בעבר, כמורה ומחנך, והן בגין עיסוקיו האחרים, עזב את מרוקו בגיל 10 וחלום חייו היה אחד: לאתר את קבר אימו. הוא היה בגיל 4 בלבד כשאימו נפטרה והוא נותר עם החלום להעלות את עצמותיה לקבורה באשדוד במשך 70 שנה, ועל זה היה מוכן לשלם כל מחיר. לפני כחודש הוא טס למרוקו יחד עם כותב שורות אלה מנחם גלילי-משאש, עם המשימה של חייו, בדרך עקלקלה ותלולה במעמקי מרוקו, תשאול מוסלמים ושכנים לשעבר.בבית העלמין במרוקו הוא נכנס אחוז התרגשות לקברים פתוחים ובמו ידיו ניסה למצוא את עצמות אימו המנוחה. מסע של 70 שנה לאחור לאיתור עצמותיה של אימו של חזוט במקומות שהזמן שם נעצר מלכת
מנחם גלילי-משאש | חמישי, 08 נובמבר 2018 11:06

למאיר חזוט מאשדוד היה חלום של שנים רבות. למצוא את קבר אימו שנפטרה במרוקו ולהעלות את עצמותיה לקבר בישראל. במשך השנים הוא היה נזכר בה ובדמותה. בפרט כאשר מעלים זיכרונות על ההורים והסבים שלו, על חיי הכפר במרוקו, משאלתו וחלומו להביא אותה לקבורה בישראל, היו עולים בשיחה. אמו של חזוט, נפטרה כשהיה בגיל 4 והמסע שעשה יחד אתי לפני כחודש הי מלא התרגשות, זיכרונות עמומים יותר ובהירים יותר. בכפר אליו הגענו לפני שנכנסנו לבית העלמין, הוא הצליח להיזכר כמעט בכל פרט: בית הכנסת, השכנים המוסלמים ובית הוריו.

ככלל, בתי העלמין היהודיים בכפרים במרוקו, נמחקו כליל. בתי עלמין היו פעם אתר ששימש את הקהילה היהודית. עברו רק עשרות שנים ובתי העלמין הפכו לשדות זרועים אבנים קטנות, כאילו מעולם לא היו שם בית עלמין. כאשר היהודים עזבו את כפריהם, הקברים שהיו פעם גל של אבנים קטנות נעלמו, ומעולם לא נדע שבשטח הזה נקברו מאות יהודים.

המוסלמים המקומיים (לא כולם) חפרו את הקברים, הוציאו משם את העצמות ושרפו אותם, ובעשן העולה מהם האמינו שהוא מרפא חולים, עקרות, מציאת בן זוג או בת זוג, מרפא בעלי חיים שחלו, בקיצור שימשו ״תרופה״ לכל דבר. לא כל הקברים נחפרו, אבל בבורות שיש בשטח, רואים כמה עשרות.

20181010 142358

מידי שנה, חזוט חלם להגיע לכפר הרחוק שבו נולד כדי לאתר את קבר אמו, שעל פי הערכתו הוא זוכר בערך את מקום הקבורה בבית העלמין, אותו זוכר במעומעם, בעת שגדל והפך לנער בכפר.

בערב ראש השנה האחרון, הצעתי לחזוט להגיש את חלומו לאתר את קבר אימו. הצעתי לו להתלוות אלי לכפר שבו הוא נולד ולחפש את קבר אימו. אמרתי לו אם יקרה נס ומצאנו את הקבר, החלום של יתגשם, וגם יוכל להעלות את עצמותיה לקבורה באשדוד. "יהיה לך קבר שעליו תשתטח בימים המיועדים לכך. ואם לא תצליח להיזכר אחרי עשרות שנים את מקומו, לפחות מצפונך נקי כלפי עצמך וכלפי אמך ז״ל שעשית הכל" אמרתי לו.

התכנית שלי הייתה שאם נאתר את האיזור נוכל להביא פועלים ערבים לחפור את הקברים המשוערים, ניקח מכל קבר עצם קטנה, נביא אותם לארץ, ובאמצעות די.אין.איי נוכל לזהות את שמדובר אכן בעצמותיה של אימו.

חזוט הסכים, ובראשית אוקטובר טסנו למרוקו, שם הקדשנו את הימים הראשונים בהכנות לנסוע לאזור זאגורה' הנמצא מרחק של כשבע מאות קילומטר מהעיר קזבלנקה. 'זאגורה' שהפכה מכפר לעיירה נמצאת במרחק של כארבע מאות וחמישים קילומטר, מהעיר מראקש וכמאתיים קילומטר מבירת המדבר ועיר הסרטים 'ווארזאדאת'.

חוץ מכביש האגרה המצוין והנוח לנסיעה, שנמצא בין קזבלנקה למראקש, וממרקש לעיירה 'זאגורה', הכבישים עוברים דרך הרי האטלס הגבוהים ביותר. הכביש פתלתל וכל מי שנוסע באזור הזה חוטף חששות מקטע הכביש ההררי שבין הרי האטלס הגבוהים שנקרא 'תיסכה'. היהודים שעלו ארצה מהאזורים האלה, זוכרים היטב את האסונות הקשים שאירעו בכביש הזה בשנות החמישים והשישים. בימי החורף, רוב הזמן הכבישים האלה מכוסים בשלג או בקרח. מימין הכביש ומשמאלו תהום עמוקה בעומק אלפי מטרים. הנוף, מהמם וצריך ערנות רבה בנהיגה, והתגברות על היצר להביט בנופים מסביב.

20181010 191047

בדרך ההררית, חזוט שישב לידי, שאל אותי מדי פעם, מתי מגיעים לעליות של 'תיסכה'. ומתברר שכמעט ולא חשנו בעליות של 'תיסכה'. ממשלת מרוקו השקיעה מיליארדים בהרחבת הכבישים שהפך ממסלול אחד, לשלושה מסלולים.

אחרי יום מתיש הגענו ל'ווארזאזאת’, עיר מדברית מרהיבה ביופייה. לאחר ארוחת ערב עלינו לישון כדי להתכונן לנסיעה לעיירה 'זאגורה', הנמצאת במרחק של כמאתיים קילומטר. הרים גבוהים מסביב וללא צמחייה. מספר קילומטרים אחרי העיר 'ווארזאזאת' מתחיל עמק ה'דרע', שנקרא על שמו של הנהר הזורם תחתיו ואורכו מאות קילומטרים. כל העמק הזה זרוע מטעי דקלים. העמק שיש ממנו ומשמאלו הרים גבוהים מאוד, הזכיר לי את עמק הירדן והבקעה עם עצי הדקל, שנראה ליד עמק ה'דרע' כדוגמית.

לאורך עמק ה'דרע' היו עשרות כפרים יהודים, שבהם קברים של צדיקים. אחד מהם הוא משושלת אבוחצירה שקבור שם. רבי מכלוף בן יוסף, שלפני שנים לא רבות נבנה מבנה רחב ובתוכו, ונחפר באר מים. אגב, רוב הבתים עד לפני שנים מעטות שתו מים מבארות שחפרו בביתם. העמק דל מאוד במקורות מים ורק בחורף נהר ה'דרע' זורם ובקיץ יש זרימה חלשה מאוד מהפשרת השלגים בהרים שמסביב.

ואי אפשר בלי פוליטיקה...

מכיוון שהיו אלה ימי בחירות באשדוד בילינו חלק מהנסיעה הזו בוויכוחים ובשאלה כמה יקבל ד"ר יחיאל לסרי, וכמה אחרים, ואיך יתחלקו המנדטים, ומה קורה בארץ. חזוט אוהד שרוף של ד״ר לסרי סבר שהוא ינצח בגדול מאוד, ולאורך כל הדרך, הסברתי לו שעל פי ניסיוני ועל פי עניות דעתי שהנצחון של לסרי יהיה סביב אחוז לשניים, ואם הוא יפסיד, זה יהיה בין אחוז לשניים. חזוט דבק בגרסתו שהוא ינצח בגדול, אבל ניכר ששכנעתי אותו. הוא היה מודאג מאוד וזה התבטא בכך שבכל קבר של צדיק באזור שלו שביקרנו בו, הדליק נרות להצלחתו של ד"ר לסרי. דבר אחד הסכמנו תוך נסיעתנו בעמק ה'דרע' המרהיב ביופיו, שאם הוא ינצח, לאור מה שעבר עליו בחודשים האחרונים על לסרי, לחשב מסלול מחדש. הוא הסכים איתי שצריך להעיף מעליו את כל היועצים והלקקנים למיניהם, שהיו חלק מאותה תרומה גדולה להתנגדות העזה ללסרי. הסברתי לו שלסרי הוא דמות פוליטית טראגית: בית החולים הוקם בתקופתו, כבישים חדשים, טיילות, חופים יפים, פעולות תרבות רבות ועוד וגם עיתון אחד בשם "המגזין״ של ג'קי בן זקן ששיבח, הלל, וקילס אותו במשך חמש שנים. "עיתון "מגזין" לא הפסיק לפרסם כתבות אוהדות כמו לדוגמא כך שאשדוד מקום ראשון בחינוך, בספורט, כמעט בכל, ולפי הצלחותיו של לסרי במקומון של בן זקן לסרי צריך לזכות ב-90% מהקולות. על פי התוצאה, הציבור לא האמין למה שפירסמו בעיתון של בן זקן. על פי תוצאות הבחירות הם האמינו למה שפורסם בעתון ״השבוע באשדוד".

כמו כן, אמרתי לו, רק אירועי הקיץ האחרונים היו צריכים להביא לו עשרות אלפי קולות, ובסוף אולי יעבור בקושי 40%. בשיחה זו שהייתה סוערת בדרך בין הרי האטלס הגבוהים והתלולים, הצעתי לו "התערבות". אני עשרת אלפים דולר והוא רק אלף דולר, שמדובר כאן בשני אחוזים לכאן ולכאן. בסוף השיחה שהייתה על נושא הבחירות מספר פעמים, חזוט סיכם: 'מה איכפת לי בכמה אחוזים הוא יעבור. אני רוצה 40% וקול אחד'. ואני סיכמתי את השיחה כך: '״מאיר אני אומר לך, א. מדובר ב-40% שזה אומר ש-60% אחוז מהבוחרים לא בחרו בו, ב. אני גם יודע ש-90% מכלל הבוחרים (לא חרדים) לא יבחרו בו. ג. עשרות אלפי הקולות החרדים שיקבל הם לא בחרו בו מתוך שיקול דעת, אלא מתוך הוראה של הרבנים, שאם הרבנים לא היו מתערבים חלקם הגדול לא יצביעו בשבילו.״ ובזה ננעל הוויכוח הזה שהתחיל בהרי האטלס הגבוהים.

בשעות הצהריים הגענו לעיירה 'זאגורה' הטבולה במטעים של עצי תמר, וסמוכה למדבר סהרה המרוקאית. כשאתה שואל יהודים מהאזור הזה על כפר הולדתם במרוקו הם אומרים את שם הכפר ומציינים שזה נמצא באזור ה'דרע'. הם לא אומרים באזור הסהרה, למרות שהם נמצאים דרומה מהכפרים והעיירות במרחק של כמה מאות קילומטרים מאיזור 'תאפיללאת' שקוראים לעצמם 'סאחרוויינין' דהיינו אזור הסהרה (סחרה).

עם כניסתנו לעיירה גילינו כבישים רחבים, מוסדות שלטון מרשימים, וההתרגשות של חזוט עולה ועולה. בתקופתו לא היו כבישים, לא היו מבנים מרשימים. הוא סיפר לי שזכר את העיירה הישנה, כל חנות, כל מוסד שלטוני. והכי מרשים ומודרני הייתה תוכנת "הוייז" בעברית. לכתוב את היישוב באותיות לטיניות וזה הספיק להגיע בבטחה.

באזור העיירה היו הרבה כפרים שבהם התגוררו יהודים, שהגיעו אליהם על גבי פרדות וחמורים ואח״כ על רכבים בדרך עפר, וככל שהתקרבנו לכפר שלו שנקרא ״אמזרו״ ההתרגשות של חזוט עלתה. האמת, גם שלי. מאוד רציתי לדעת את חיו היהודים בכפרים אלה באזור המדברי. כיום העיירה הזו ״זאגורה״ הפכה לעיר תיירותית משגשגת וכל מי שרוצה לחוות את המדבר האמיתי בא לשם. בכפר ״אמזרו״ שבו חזוט נולד וסביבותיו יש 14 בתי מלון קטנים מפוארים, חנויות עתיקות גדולות מאוד. תיירים מכל רחבי העולם מגיעים. בכפר התחלנו לחפש מוסלמים מקומיים שהיו חברי משפחה לפני כשבעים שנה ומצאנו אחד כזה שזכר את הכל. מתברר כי אביו של מאיר חזוט היה רב של השכונה היהודית שמנתה כשלושים משפחות. הוא היה החזן, השוחט, המוהל, המקדש נישואין, הפוסק, ובנוסף לכל אלה היה איש עסקים. בבעלותו הייתה משאית מסוג וולבו, מטע קטן של תמרים, תחנת קמח ממונעת, (לפני כן טחנו את הקמח בעזרת אבן ריחיים ידנית), וחנויות בתוך המרכז המסחרי של העיירה ״זאגורה״, לשם היה מגיע מידי יום על פרדה.

הרגע שבו חזוט התרגש

מיד לאחר מכן עשינו דרכנו לבית העלמין לנסות לאתר את קבר אימו של חזוט. נסענו כמה דקות בדרכי עפר ולנגד עינינו התגלתה חומה שהקיפה את בתי העלמין. בכלל, ממשלת מרוקו הקיפה את כל בתי העלמין ברחבי המדינה בחומה ובשערי ברזל. במקביל, אסרה הממשלה הוצאת עצמות ממרוקו, וזאת כדי שהתיירים היהודים ימשיכו להגיע ולעלות קברי אבותיהם.

חזוט התרגש מאוד. כשנכנסנו לתוך השטח, שפעם היה בית העלמין. בהתרגשות רבה שאחזה בו הוא החל לנסות ולהיזכר במקום קבורת אמו, שנפטרה, כאמור, כשהיה בגיל 4 והוא לא מצליח. הוא עובר בבית העלמין לאורכו ולרוחב בינות הקברים ולא מצליח להיזכר. בשיא החיפושים הוא החל יורד לקברים הפתוחים כדי למצוא עצמות. הוא חפר במו ידיו ואין כלום. לאחר כשעה, שלפתי ספר תהילים והצעתי לו לקרוא מספר פרקים, לזכר כל קבורים במקום. ״עכשיו מיצית את הכל״ אמרתי לו. הוא קרא כמה פרקים ועשינו השכבה לכלל הנפטרים בהם על אימו.

שנים אני מתחקר יהודים יוצאי כפרים במרוקו ומתחקה אחר חייהם של אותם יהודים שחיו בכפרים. הרבה ניתן ללמוד גם דרך בתי העלמין. גם מחזוט למדתי לא מעט על חיי היהודים בכפר בו נולד וכמו ברוב הכפרים במרוקו הבתים הכפר הזה ישנים ובנויים מבוץ. בחלק החיצוני של הבית היה משכנם של הבהמות, חמורים פרדה כבשים או עיזים, תרנגולות, ועוד. בחלק הפנימי היו המגורים ששימשו חדרי השינה.

20181010 180521

20181010 143543

ביתו של רבי שלמה חזוט, אביו של מאיר, שהיה גם ראש הכפר היה גדול, גבוה והוא צמוד למסגד. היהודים התגוררו ברחוב צר מאוד, כשני מטר רוחבו, בתי היהודים מחוברים ובית הכנסת הקטן היה באמצע הרחוב. חזוט זכר כל בית ואת בעליו. ההתרגשות שלו הייתה גדולה מאוד. כל הקהילה היהודית הייתה מרוכזת ברחוב אחד קצר וצר. הוא נזכר שמידי ערב היו נכבדי הקהילה יושבים על מחצלת בפתח הבית, עוברים ושבים היו מנשקים את ידיהם. בלילה כולם בבתים. חושך מצרים שרר ברחוב היחידי.

בית הכנסת הקטן עדיין עומד על תילו. ריק. הוא בנוי מבוץ. גם הספסלים עשויים בוץ. המכובדים ובראשם הרב שלמה חזוט ישב קדימה, סמוך לתיבה הקטנה ולהיכל. גודלו של בית הכנסת כשלושים מ״ר, בנוי מקימורים, גבוה, ובתוך קירותיו ועמודיו הבנויים מבוץ היו כוכים ששימשו במקום להדלקת נרות או פתיליות בתוך קונכיות מחרס המלאות שמן. אין שום חלון מסביב. רק בתקרה הגבוהה קיים חלון עגול ועליו כיסוי מוגבה לכניסת אור ואויר. מאחר ומדובר באזור שחון בחורף, אין חשש שתהיה דליפת מים מהגג. חלפו שבעים שנה והוא זכר איפה ישב כל יהודי ויהודי.

בית הכנסת נרכש על ידי שכנה מוסלמית לאחר שהיהודים עזבו. הוא נראה נקי. כל פעם שמגיעים יוצאי הכפר המעטים היהודים, או תיירים מאמריקה היא פותחת להם את בית הכנסת, מדליקה מנורה חשמלית ובתום הביקור משלשלים לידיה כמה שטרות כסף מרוקאים או מטבע זר אחר.

בתוך בית הכנסת אני אומר לחזוט: ״תראה את בנין בית הכנסת החשוך, המדכא, ותדמיין בראשך בית הכנסת המפואר 'היכל נפתלי' ברובע טו'. תדמיין לעצמך שמדינת ישראל לא הייתה קמה, או הרצל לא חזה את קום המדינה, וכל יהודי היה ממשיך לחיות בכפרו במרוקו, או בכל כפר אחר בעולם. הנס בהקמת המדינה, אם זו לא ביאת המשיח, אז מהי ביאת המשיח?. לחיות בעוני, בכפר נידח, להיות תלוי בחסדיו של הקאדי המקומי, שאנחנו ילידי הכפרים האלה הרגשנו, חווינו, ולעשות קפיצה של כאלף שנה לחיים אחרים, במדינת ישראל וזה עוד קרה בחיינו. אנו זוכרים את זה, עברנו את זה, כשאני מדמיין שאם לא הייתה קמה מדינת ישראל, שאם לא קמו יהודים אמיצים מרוסיה, מפולין, בראשית המאה הקודמת, שהחליטו לעלות ארצה, להילחם על כל מטר אדמה לפני הקמת המדינה, ולא ישבו כמו היהודים בכפרים במרוקו ברומניה ועוד. וחיכו למשיח שיושיע אותם מדלותם הכלכלית והרוחנית, והחליטו שהם המשיח".

ואני ממשיך ונואם לחזוט: "אני עומד עכשיו בבית כנסת. תאר לעצמך שלא הייתה תנועה ציונית ויהודי אירופה ואמריקה הטובים לא הקימו במרוקו רשת 'אליאנס', 'אורט', 'חב״ד' והיהודים הכפריים היו נשארים בדלותם בכפר, וכמובן אתה ביניהם. היית מתחתן בכפר, מביא ילדים שכל השכלתם רכשו באמצעות החזן בתוך בית הכנסת הקטן והחשוך, זו לא ביאת המשיח״?

ולסיוןם אומר זאת: מדינת ישראל צריכה לעודד דור שלישי ורביעי של העולים ממרוקו, רומניה, אוקראינה ועוד מדינות ולהראות שאם מדינת ישראל לא היתה קמה, אלו הם היו חייהם.