ashdod10 logo

קבלו את ד"ר הודיה אוליאל: סיימה רפואה למרות הנכות והקושי הפיזי והחברתי

הודיה אוליאל בת 27 מאשדוד נכה ב  cp המאלצת אותה לנוע על קביים עשתה את הבלתי ייאומן והפכה השבוע עם הרבה רצון, לרופאה. בכוונתה להתמחות בנוירוכירוגיה ילדים ויש לה סיבה טובה: "כילדה הלכתי כל לילה לישון עם המחשבה שכל הסבל שאני עוברת נועד להפוך אותי לרופאה טובה יותר". על הקשיים כילדה עם מוגבלות, ועל הדרך להגשים את החלום שלה להיות רופאה ועל החלום השני שלה: להקים משפחה. סיפור מעורר השראה והרב הערכה להודיה ולהוריה שעטפו אותה באהבה גדולה והאמינו בה
ענת ביגר | רביעי, 31 אוקטובר 2018 23:23

ד"ר הודיה אוליאל בת 27 מאשדוד נכה ב cp ונעזרת בקביים, הצליחה לסיים לימודי רפואה בטכניון כנגד כל הסיכויים. להיות רופאה זה היה החלום שלה. "כשמישהו מצליח אז כותבים על ההצלחה אבל לא מדברים על הדרך ועל הקשיים" היא אומרת ומבקשת בכך להעביר מסר לכל הילדים שנמצאים במצבה. לא לתת לאף אחד לשבור אתכם. זה לא גזרת גורל, אפשר בנחישות להצליח".

הודיה גדלה באשדוד בת למשפחת אוליאל המוכרת בעיר. יש לה אח בכור ואחות צעירה. אביה הוא רואה חשבון מצליח. האם הדסה, עזבה את העבודה לאחר שהודיה נולדה וטיפלה בה במסירות. "אמא עקרת בית.הפסיקה לעבוד על מנת לטפל בי. הרבה בזכותה נכנסתי לגן בגיל מאוחר. אמא לימדה אותי הכל”.

 

 OLIEL

 ד"ר אוליאל. כבוד לה למשפחתה ולאשדוד.

היא נולדה פגה, בשבוע ה27 שזה בערך בסוף חודש שישי, לאחר שלאמא שלה הייתה ירידת מים מוקדמת. למרות האבחון של המחלה, הוריה התייחסו אליה כאל ילדה רגילה. הם הקדישו עצמם לטפל בה ונלחמו שתלמד במסגרות חינוכיות רגילות אבל זה לא היה פשוט להודיה.

ש. ספרי איך זה היה להיות ילדה עם cp?

"למדתי מיסודי בחינוך רגיל. תמיד הרגשתי רגילה. איך זה להיות בן אדם שונה בחברה רגילה? זה לא פשוט. עד היום מדברים אלי שונה. יש נטייה לחברה לראות אדם עם נכות ולחשוב שמשהו לא בסדר. אני לא רוצה לענות להם שאני סטודנטית לרפואה ושידברו אלי רגיל, אני מאמינה שגם לאנשים עם פיגור צריך לשלב, ולדבר אליהם רגיל. כילדה ביסודי היה קשה, עשו עליי חרם”.

ש. עשו עליך חרם בגלל ה- cp ?

"לא חושבת. אבל הייתי ילדה שונה. למדתי בבית ספר דתי 'שחר'. היה גוש שולחנות לבנים, גוש שולחנות לבנות ואני מקדימה, בצד. לבד. ילדים חיקו את ההליכה שלי. בגיל 10 עברתי ניתוח. כמעט אף אחד לא בא לבקר. אמרתי לעצמי שיחקו אותי, בסוף יצא ממני משהו. למדתי בתיכון ב'אולפנא לבנות' ושם היה אחרת. היה לי ממש טוב. השתלבתי בכל הפעילויות. בטיולים ובאירועים, ועזרו לי. המנהל הקודם הרב בן נעים והצוות והבנות, כולם עזרו לי. מגיל 15 עברתי 5 ניתוחים אורתופדיים. הרוב במהלך הלימודים באולפנא. לזכותם ייאמר שאיפשרו לי ללמוד למרות האשפוזים ולסיים בגרות, ואני רוצה להודות להם".

WhatsApp Image 2018 10 24 at 14.51.08

"הייתי לבד בכיתה, חיקו את ההליכה שלי"

בשנת 2009 סיימה את לימודיה ב'אולפנא' עם בגרות טובה. "היה חשוב לי לעשות בגרות טובה, כי כבר ידעתי מגיל צעיר שאני רוצה להיות רופאה, אבל לא ידעתי באיזה תחום. עשיתי שירות לאומי בבית ספר לחינוך מיוחד 'אסיף' בבית חולים אסף הרופא. זו הייתה שנה משמעותית בשבילי, והבנתי שאני רוצה להתמחות בנוירולוגיה ילדים”.

היא אומנם חלמה ללמוד רפואה אבל זה לא היה לה פשוט. לאורך שנות לימודיה היא כתבה פוסטים מידי פעם על ההתמודדות שלה. בסיום הלימודים כתבה פוסט אחרון מרגש ובין היתר אמרה: "אולי מגיל 10 אני מחכה לכתוב את הפוסט הזה 'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגענו ליום הזה'. לפני 7 שנים, כשהתחלתי את התהליך קבלה לרפואה בארץ, הלכתי ליום הכנה למועמדים שאירגנו סטודנטים לרפואה שנה א' מאוניברסיטת ת"א. האולם היה מפוצץ באנשים צווחים. נשענתי על הקיר ולא בחרתי לי כיסא. אותו בחור הציע לה לשבת ועניתי לו שאני סתם פה שרק הגיעה סתם לראות כי אין לי סיכוי להתקבל. הוא אמר לי משהו, שזכרתי לאורך הדרך 'אם את לא תחשבי שאת מספיק שווה כדי להתקבל, לא יחשבו את זה במקומך".

עם המסר הזה היא העיזה ונרשמה לטכניון. את התשובה שהתקבלה קראה בשלוש לפנות בוקר. "הלכתי להעיר את ההורים שלי. כולם קמו, הבית היה כאילו אנחנו באמצע היום. פתחנו בקבוק יין אדום יבש כמו שאני אוהבת".

די מהר, כשהחלום הפך למציאות היא גילתה שזה לא קל. "הלכתי לטכניון ליום מתקבלים. זוועה שכזו. אני מגיעה לפקולטה ורואה הר של מדרגות. סבבה, שיש מעקה. סבבה באמת תודה. אבל בין גרם מדרגות אחד לאחד אין. ויש רוח מטורפת. ואני נכנסת לפקולטה. עושים לנו סיור. לוקחים אותנו לאגודת הסטודנטים ואין שם מעקה, אז כל הקבוצה ממשיכה ואני תקועה איפשהו בשלב בו נגמר הקיר. מי בכלל שם לב שאני מאחור ולא המשכתי עם כולם?"

והקשיים היו רבים, אם להתלבש, להתקלח, לחכות דקות ארוכות שיגיע מישהו שתוכל לבקש ממנו להעביר אותה את הכביש, לעזור לה ללכת כשיורד גשם כי אינה יכולה. "הייתי נשארת שעות ברכב כשירד גשם כי אני לא יכולה ללכת בגשם. את רוב הלימודים עשיתי באוטו. לא היה קל לאורך כל הדרך, השקעתי את כולי להיות באותו קו עם אחרים".

למרות הקשיים הרבים היא הסתגלה ואהבה את הלימודים. "החלטתי שאם אני אחשוב שנשארו לי 6 שנים אני אשתגע התחלתי להתייחס לזה כשבוע- שבוע- שבוע ככה חלפה השנה”. בשנה ב' עברה לגור בדירה ולמדה להיות עצמאית כמה שאפשר. "בגיל 21 למדתי ללכת לסופר לבד. למדתי שאני יכולה לסחוב רק שקית אחת". והיו לא מעט אנשים טובים לאורך הדרך שעזרו לה. ההורים שלה שהגיעו לחיפה הסיעו אותה מאשדוד ללימודים וחזרה והגיעו ועזרו ככל שיכלו ועודדו אותה בשיחות יום יומיות.

לדבריה, היא אהבה את השלב כשהתחילו להיות בבית חולים ולטפל בחולים. כמי שחוותה הרבה אשפוזים וידעה את הקושי באשפוז כשכל דקה נצח, היא נהגה לחזור לחולים שקבלה בהפסקה ולהתעניין בהם. "היה לי לא פחות ממדהים. אהבתי לקבל חולים. הייתי מבואסת מוות מבפנים, אבל אז גם קיבלתי החלטה בכל בוקר כשאני קמה ומתארגנת. לפני שאני יוצאת מהדירה ושמה קרם פנים אני 'שמה' לי חיוך שלא יורד עד שאני חוזרת לי אל הלבד שלי. החולים שלי לא צריכים לראות את העצב בעיניים שלי".

איך היה המטופל הראשון?

"המטופל הראשון שלי שבדקתי, בשנה הרביעית, היה חייל. הוא עזר לי לסחוב את עגלת הסימנים החיוניים. זה הצחיק אותי כשהוא עזר לי. הוא גם סיפר לי מה הוא קרא על המצב שלו בגוגל וזה היה מדהים. המטופל הראשון שלקחתי לו דם בידיים רועדות, שם לי יד על הכתף ואמר לי לנשום. הוא סיפר לי שכבר היה בלבנון והדקירה שלי לא הולכת לשבור אותו”.

״תודה למי שלימד אותי שיש גם אהבה שאינה תלויה בדבר״

איך מגיבים החולים כשרואים אותך?

"התגובות טובות בדרך כלל. לא שואלים אותי שאלות ואם שואלים זה בסוף. אומרים מילה טובה ומפרגנים. גם הרופאים בכל מחלקה שהייתי, מתייחסים אלי רגיל. החלטתי שזה לא מכשול עבורי. מי שכן היו נגד, זה חלק מהסטודנטים שלמדו אותי שלא נראה להם. אבל היו גם הרבה סטודנטים שעזרו ותמכו. בכלל, בטכניון התייחסו אלי רגיל ודאגו לי מהמזכירות ועד להנהלה זה לא מובן מאליו ואני מודה להם".

הודיה, בחורה רגישה ואופטימית מודה לכל מי שעזר לה לאורך הדרך. "תודה לחברים שלא עזבו אותי לרגע, גם אם לא קיבלו שום תמורה. תודה למי שלימד אותי שיש גם אהבה שאינה תלויה בדבר. ואולי תודה גדולה יותר גם למי שלימד אותי שיש אהבה כזו- שתלויה במשהו וככה בעצם התבגרתי. תודה לרופאים ספציפיים בסבבים שלא ראו במגבלה חולשה, אלא להיפך. תודה למי שמצא זמן לזרוק איזה משפט טוב ולהתייחס אלי רגיל. זה לא נעים שמסתכלים עליך כל הזמן. תודה לכל מי שחשב שאני שווה את ההשקעה או שווה בעצמי”.

אבל את התודה הגדולה מכולם היא מבקשת למסור לבורא עולם. "שתמיד שלח לי מלאכים שיעזרו לי ולהוריי. תודה מיוחדת להורים שלי, שספגו אותי בהתמודדות תופת. שהסיעו אותי והחזירו בכל שבוע, שאספו את השברים בלב, שמצאו פתרונות ברגעים מטורפים, שאספו אותי כשלא היה אפשר לתאר כמה התפרקתי. ההורים שלי שהקדישו את החיים שלהם שיהיו לי חיים. שראו בי מההתחלה ילדה רגילה, יצאו איתי לפארק ולקניון למרות המבטים ולמרות השאלות. שהיו איתי לאורך כל הדרך".

בקרוב הודיה תתחיל סטאז׳ בבית חולים 'קפלן'. "קודם צריך להתמחות בילדים ולאחר מכן בניורולוגיה הדרך עוד ארוכה. מספרים על המוצלחים אבל בעצם תמיד שוכחים לספר שקשה בדרך, ושקשה זה חלק מלהצליח. זה הקטע. לא מספרים על הבדידות בדרך ועל רגעי השבירה, על החששות ועל הכשלונות שמלווים את זה".

מה המסר שלך מתוך כל מה שעברת ולמי המסר?

"לכל הילדים הדחויים, בין אם בעלי קביים או דחויים חברתית שמטפטפים להם שלא יצא מהם כלום, לכל אותם המוחרמים, שלא מוזמנים למסיבות, לכל אותם הילדים שמאושפזים נון-סטופ ונחשבים ילדים משולבים במערכת החינוך, לכל הילדים עם עודף משקל, עם משקפיים, לילדים נמוכים וגבוהים ושונים לילדים, שפותחים את הפה ולא ממש שמים עליהם, לכל ילד שונה באשר הוא, זה לא גזירת גורל. צריך נחישות ולא לוותר, לדעת שגם אם חושבים או גורמים לך להרגיש אפס או קטן, על הצורך בעזרה או על עצם היותך, יבואו אחרים טובים יותר, חומלים יותר ואם עכשיו זה שחור זה לא לנצח, העתיד יהיה צבעוני יותר. כילדה הלכתי כל לילה לישון עם המחשבה שכל הסבל שאני עוברת נועד להפוך אותי לרופאה טובה יותר”.

יש לך חבר?

"לא. עכשיו אחרי שהגשמתי את החלום להיות רופאה זו המטרה הבאה. החלום שלי להקים בית ומשפחה".

כנסו לפוסט הכי מרגש שקראתם אי פעם, של ד"ר אוליאל שמספרת את כל הסיפור מהזווית שלה:

 

http://sta2sim.com/spot/סטטוסים-של-סיפורים/post/5bd02cbc7e734b000f53915c?u=viral