ashdod10 logo

40 שנה לאסון הכבד של משפחת אפריאט

40 שנה חלפו מאז נהרגו האחים יוסף ואהרון אפריאט בתאונה מחרידה בערב שבת, בדרכם לבית הכנסת. ביום ראשון שלאחר השבת הייתה אמורה להיערך חתונתו של אמיל חיים בנו של יוסף ובמקום זאת נערכה לוויה קשה. "גם אחרי שחלפו 40 שנה האבל כבד כאילו זה קרה לפני כמה דקות”, מספר השבוע פנחס אפרייאט הבן הבכור של אהרון
ענת ביגר | חמישי, 17 אוגוסט 2017 18:11

יום שישי, בערב חם של קיץ, חצי שעה לפני כניסת השבת, אוגוסט 1977. שני האחים יוסף ואהרון אפרייאט עשו דרכם עם רכבו של אהרון הצעיר, שהסיע את אחיו הגדול יוסף, לבית הכנסת לתפילת שישי. בצומת הרחובות אבן עזרא - יהודה הלוי הרכב שבו נסעו מתנגש בעוצמה, חזיתית בטנדר מסחרי שנסע מולם. התוצאה קטלנית. יוסף נהרג במקום, אהרון פצוע אנושות. עדי ראייה סיפרו כי היה בהכרה דקות אחר התאונה. הבן אלי בן ה- 16 ונכדיו של יוסף נפצעים קשה. הם מובהלים לבית החולים 'קפלן'. בדרך בין גדרה לקפלן, דקות ספורות לפני ההגעה למיון, נפטר מפצעיו גם אהרון.

השבוע ימלאו 40 שנה לאותה תאונת דרכים מחרידה, שהפכה באחת לטרגדיה נוראה במשפחת אפרייאט, משפחה מהוללת נצר לרבנים, צדיקים, פייטנים וחזנים ממרוקו, ותושבי אשדוד מוכרים ואהובים. דומה שגם אחרי 40 שנים חשים בני המשפחה כאילו רק אתמול קרה האסון הגדול.

העצב והטרגדיה הורגשו היטב ביום הלוויה שהתקיימה ביום ראשון, למחרת השבת הקשה. בנו של יוסף, אמיל היה אמור באותו היום בו נטמנו האחים להינשא לבחירת ליבו. במקום חתונה כל בני המשפחה ליוו את האחים למנוחת עולמים. הלוויה שהייתה קשה מאוד.

שאול בן שמחון הגיס של יוסף מבשר את הבשורה המרה

ברגעים שלאחר התאונה הקטלנית בבית משפחתו של אהרון התכוננו לשבת והמתינו לבואו של אהרון. הבית היה ערוך ומוכן בכל טוב על שולחן השבת. הנרות דלקו וכולם המתינו לאהרון. משבושש להגיע, שלא כהרגלו, שלחה אסתר רעייתו את הבן הבכור פנחס לחפש את אביו. הימים של אז הם לא הימים של היום. לא היה וואסאטפ, לא פייסבוק וקצב העברת המידע היה איטי מאוד. "אבא היה אדם אחראי ולכן לא הבנו למה הוא לא מגיע. ידענו שהוא לקח את אחיו הגדול יוסף לבית הכנסת וחשבנו שהוא מתפלל איתו. כשחיכינו לו והוא לא הגיע אמא שלחה אותי לחפש אחריו. הלכתי לבית הכנסת "זרע אברהם" בדרך שאלתי אנשים מתפללים אם התפילה הסתיימה והם אמרו לי שכן. הלכתי ברחוב ושמעתי מהבתים את הקידוש". ליבו של פנחס ניבא לו רעות והוא צעד עד לבית הדוד, שם בישר לו את הבשורה הקשה שאול בן שמחון ז"ל, שהיה גיסו של יוסף. "הגעתי לבית של דוד יוסף. אשתו מרים היא אחותו של שאול בן שמחון. הוא סיפר לי ואמר לי' תהיה חזק עכשיו אתה הגדול וצריך לשמור על המשפחה'. זו היתה מכה כבדה. הייתי בעצמי עוד ילד, עוד לא בן 20 חייל שהגיע לחופשת השבת ולחתונה של הבן דוד שלו, וצריך לספר לאמא שהייתה בהיריון ולאחים על האסון שקרה. אני לא מאחל את זה לאף אחד".

אסתר תבדלא ואהרון זל

אהרון אפריאט שופט כדורגל ופעיל עלייה

אהרון אפריאט ז״ל גדל במרוקו והיה תלמיד מבריק שקפץ כיתות. הוא היה פעיל עלייה במרוקו. בעקבות מעצר של חלק מחבריו לפעילות הוא עלה ארצה עם אשתו אסתר. "עלינו באוקטובר 1961. אבא שהיה בן 24, אמא, אני האח הבכור הייתי בן 4 ואחותי ליזי (עליזה) בת שנתיים. הגענו למעברה. אשדוד הייתה בת אולי 5,000 תושבים" מספר הבן פנחס השבוע. "אחרי חודשיים עוד כשהיינו במעברה, נולד אחי אליהו אחריו נולדו גבי, אריאלה וכשאבא נהרג אמא הייתה בהריון ונולדה אורית שלא זכתה להכיר את אבא". המשפחה עברה להתגורר ברובע ג'. אהרון היה איש תנועת העבודה ופעיל למען התושבים הוא היה חבר ועד שכונת אשטרום בה התגורר ופעל לשיפורה. "אבא הכיר אישית את ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון ואת הנשיא שמעון פרס. הוא עבד במפעל 'רוגוזין'. בפעם הראשונה הלך ברגל כי לא ידע איך להגיע. עבד אחר כך בנמל במדור תכנון" מספר פנחס.

בנוסף שימש אהרון כשופט כדורגל מוערך. הוא שפט בליגה הארצית, אז הליגה השנייה וגם במשחקים בליגה הלאומית כקוון. "אבא היה אדם צנוע וענו, איש מלומד שבלימודיו במרוקו קפץ כיתות. איש עשייה שפעל למען העולים" מספר פנחס. "הדוד שלי יוסף היה האח הבכור של אבא. איש צנוע וענו. אהוב על כל המשפחה. גם הילדים והנכדים שלו יצאו כמוהו, אנשים טובים ומוצלחים, רופאים, מהנדסים ומורים. הוא היה עולה חדש הגיע לארץ רק פחות משנתיים לפני התאונה".

לוויות במקום חופה וקידושין

הטרגדיה הגדולה שבה נאלצו בני המשפחה ללוות את האחים למנוחות עולמים באה ביום שאמיל חיים, בנו של יוסף היה אמור לשאת את בחירת ליבו. הגיע במיוחד ארצה כדי להתחתן ולשמח את משפחתו בארץ. ההכנות לחתונה היו בשיאן, השמחה הייתה רבה וההתרגשות לקראת היום הגדול, אבל במקום בגדי כלולות, הוא נאלץ ללבוש בגדי אבל שחורים. לאחר האסון סיפר אמיל לעיתון "השבוע באשדוד" כי אביו יוסף ז"ל ביקש ממנו להגיע לארץ להתחתן. "רציתי לגרום להורים נחת. במקום חתונה יש לוויה". החתונה נדחתה ולאחר השבעה התקיימה בצנעה ברבנות מאחר וחתונות לא מבטלים.

המשפחה המורחבת נשברה מעוצמת האבל הכבד. מספר חודשים לאחר מכן נולדה בת הזקונים של אהרון, אורית. לידה בצל האבל הכבד. בת שלא הכירה את אביה מעולם. פנחס כבן בכור, נאלץ לסייע לאמו לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה. "לאחר מכן עוד הגעתי בשבת לאחי אלי בן 16 שנפצע קשה בתאונה. הוא לא הבין כשהתעורר, למה הוא בבית חולים. ביקשתי מהרופא לשים תרופת הרגעה באינפוזיה שלו לפני שסיפרתי לו. זה היה קשה. בעצמי הייתי מוכה אבל. שאלתי אותו למה הוא בבית חולים והוא ענה שנפצע במשחק כדורגל וכשאמרתי לו שלא, חשב שאולי נפצע מכך שנהג לדלג 8 מדרגות ביחד ושוב אמרתי לו שלא. בסוף אמר שהוא זוכר שנכנס למכונית עם אבא ולא זוכר שירד. רק אז הבין שהייתה תאונה".

פנחס הפך בעל כורחו לאבא מחליף. "דאגתי שאחיי ילכו בדרך הישר ויהפכו לאנשים כמו שאבא חינך אותנו. לא היה כמותו. הוא חינך אותנו לאהבת הארץ ולערכים. אני חושב שהיה מתגאה בנו כל המשפחה הנכדים והנינים יצאו קצינים, מהנדסים ומוצלחים כל אחד במקצועו"

"חלפו 40 שנה כאילו 5 דקות חלפו"

פנחס, בקרוב בן 60 מתגעגע לאביו גם אחרי 40 שנה. הוא חסר לו יותר ויותר. כיום פנחס הוא נהג אוטובוס ב'אפיקים' וחזן בבית כנסת, אבל דמותו של אביו לא משה ממנו. "אני מתגעגע אליו. חלפו 40 שנה כאילו חלפו 5 דקות. השכול לא נרפא עם הזמן להיפך. כמה חודשים לפני שאבא נהרג, אחותי עליזה התחתנה. חוץ מזה הוא לא זכה ללוות אותנו בחתונות או באירועים חשובים. לא זכה לראות נכד אחד. יש 5 נכדים על שמו שמעולם לא הכירו את סבא שלהם. יש לו היום נכדים ונינים והוא לא זכה לראותם".

פנחס אומר שהכאב מתעצם כשהוא יודע שאם היה בית חולים באשדוד בזמן התאונה, אולי היה אביו ניצל. "לקח זמן עד שהתחילו לפנות אותם. דוד שלי יוסף נפטר מיד אבל אבא היה בחיים. הם הובילו באותו אמבולנס, הגופה של דוד שלי יוסף ואבא שהיה פצוע קשה. ממש לפני שהגיעו לבית החולים הוא נפטר. אולי אם היה בית חולים באשדוד הוא היה ניצל".

פנחס החל להתנדב לפני 6 שנים במשטרת התנועה. "התחילו הרבה תאונות והחלטתי להתנדב למשטרת התנועה. אם אני אצליח בהתנדבותי למנוע תאונה אחת ואובדן חיים, אני את שלי עשיתי", הוא אומר.

משפחת אפריאט ויורם מרצאינו

"הוא חסר לי עד היום"

עו"ד אריאלה אפריאט-מרציאנו, רעייתו של ח"כ לשעבר יורם מרציאנו הייתה בת 6.5 כשאיבדה את אביה, אהרון ז״ל. "הוא אמר לי אני חוזר עוד מעט, ולא חזר" היא משחזרת השבוע את מה שחוותה כילדה רכה לפי 40 שנה ואת הרגע בו ראתה את אביה בפעם האחרונה

לדבריה, היא הייתה קשורה מאוד לאביה. "האחים שלי גדולים ממני. הייתי הילדה הקטנה שקשורה לאבא. הזכרונות שלי ממנו מינוריים. אני זוכרת את אסיפות הבחירות בבית וגם את הבחירות האחרונות שהיו לפני שנהרג עם המהפך הגדול. אבא היה איש פוליטי, שופט כדורגל ועבד בנמל אשדוד, ואני כילדה ליוויתי אותו. זו טרגדיה. אדם נהרג והוא רק בן 39 עוד לא 40, השאיר 5 ילדים ועוד אחת בבטן, ונהרג בשיא חייו".

התאונה התרחשה כשבועיים לפני שאריאלה עלתה לכיתה א'. "אבא הבטיח לי לקנות ספרייה. ביום הראשון של כיתה א' הלכתי לבד. בלי אבא. כעבור 3 חודשים עברנו דירה, וכעבור 5 חודשים עברתי בית ספר כך שהתקופה הייתה לי קשה מאוד. הבית היה במשבר. 3 חודשים אחרי התאונה סבתא שלי נפטרה מצער. למרות הקשיים שלי, תמיד הייתי מלכת הכיתה ותלמידה מצטיינת. רציתי שאבא יהיה גאה בי. לא היה לי קל. הוא היה חסר לי. תמיד הייתי מגיעה לחברות ורואה איך אבא שלהן לוקח אותן ומחבק אותם ולי לא היה אבא. אני חייבת לציין לטובה את אמא שלי, שתחייה. הייתה עקרת בית בת 37 שרגילה שהכל אבא עושה ופתאום היא נשארה עם 4 ילדים בבית, כי אחות אחת התחתנה ועוד בהריון, והיא אשת חיל אמיתית לקחה את הפיקוד וגידלה אותנו למופת. מגיעה לה הצדעה מכולנו.

לדברי אריאלה, גם 40 שנה אחרי הכאב והגעגועים לא פחתו. "אנשים שלא הכירו את אבא שמעו עליו הרבה. אנחנו חיים את סיפור התאונה כאילו היה אתמול. חיים ונושמים את אבא. אנשים ששומעים עליו שואלים כמה זמן חלף מהתאונה ומופתעים שאני אומרת שסוגרים 40 שנה, זה נשמע טרי. זה פצע שאף פעם לא מגליד. אבא היה בשיא פריחתו. לא פעם אני חושבת מה היה קורה אם אבא היה ניצל מהתאונה איך היו החיים שלנו, לאן היה מגיע לאיזה תפקיד? כי הוא היה איש פוליטי ואיש עשייה. גם בבית היה עמוד התווך לא רק במשפחה הגרעינית אלא במשפחה המורחבת. הוא היה גאה היום בילדים שלו, בנכדים כולם יצאו מסודרים, מוצלחים בדיוק כמו שרצה וכמו שחינך אותנו. בטקס שקיבלתי את התואר עריכת דין אמרתי לו ' אבא זה בשבילך!', הוא חסר לי עד היום, למרות הזמן שחלף".