ashdod10 logo

"הצוואה של טליה: שנמשיך לחיות"

4 שנים של מאבק במחלה הארורה הכריעה את טליה בת ה-17 בת לאם ילידת אשדוד, מירב דווידוביץ-שואן. בגיל 13 כשהתגלתה המחלה בגופה של טליה התהפכו חי משפחתה. המחלה לבסוף הכריעה את טליה והובאה למנוחות עולמים ביישוב "אחוזת ברק" שבעמק יזרעאל. האם, מירב מספרת על המאבק ועל שמחות החיים של טליה שלא משה ממנה, למרות הסבל שעברה ועל הצוואה שלה להמשיך בחיים
ענת ביגר | חמישי, 25 מאי 2017 15:48

שבוע לפני יום הולדתה ה-17 הלכה לעולמה טליה שוואן. באופן מצמרר היא נקברה ביום הולדתו ה-48 של אביה, שרון שואן. טליה נאבקה במחלה מגיל 13. אמא של טליה, מירב דווידוביץ- שואן, (40) ילידת אשדוד מספרת איך ביום אחד התהפכו עליה החיים, כשהבת האהובה שלה, טליה, חלתה.

מירב בת למשפחה שורשית וחמה גדלה באשדוד ולאחר שסיימה ללמוד במקיף ג' התגייסה לצבא ושם הכירה את שרון שואן, מאשקלון. לאחר נישואיהם הם עברו להתגורר ביישוב אלי סיני במשך 6 שנים עד ההתנתקות. בשנים האחרונות הם גרים ביישוב הקהילתי אחוזת ברק בעמק יזרעאל. נולדו להם: שרון בת 19, טליה, תמיר 12 ויהונתן בן ה-6.

מירב מספרת על חיים מאושרים, הכוללים ביקורים באשדוד אצל ההורים. אבל, ביום אחד התהפכו החיים. טליה חלתה בסרטן העצמות. "היא הייתה רק בת 13. זה התחיל בכאבים והסתיים בסרטן עצמות בשלב מתקדם", היא מספרת בקול סדוק מכאב. אז החלו 4 שנים של מלחמה בסרטן. טליה עברה סדרת טיפולים ארוכה שכללה כימותרפיה, אישפוזים והשתלת מח עצם. טיפולים לא פשוטים אבל הרוח שלה הייתה חזקה.

2P894764265

החיים של משפחת שואן התהפכו. ההורים מירב ושרון, תת גונדר וסגן מפקד המחוז הצפוני בשירות בתי הסוהר והאחות הגדולה שרון לא משו ממיטתה וליוו אותה בכל המשברים. "שאבנו כוח מטליה. היא הייתה מלאה באופטימיות. הסתכלה לסרטן בעיניים ונאבקה בו. היו עליות ומורדות, והפוגות אבל הסרטן לא ויתר וחזר כל פעם”, היא מספרת. לא קל להיות צמוד בבית החולים מול הילדה שלך הנאבקת במחלה אלימה ובבית יש עוד ילדים קטנים שגם זקוקים להורים, אך מירב ושרון עשו את זה במשך 4 שנים. עד הסוף.

"טליה הייתה תמיד ילדה עם חיוך גדול, אופטימית ומלאה שמחת חיים. גם כשחלתה המשיכה כמעט עד השבועות האחרונים להאמין שתצא מזה. המילה מוות לא עלתה. היא בכלל לא חשבה שלא תנצח את הסרטן. היא, למרות הטיפולים הקשים פרחה. היא כיכבה בפרסומים של עמותת ׳גדולים מהחיים׳, הופיעה בטלוויזיה, תמיד עודדה ודיברה עם חולים אחרים. השתתפה בסדנאות. הרבתה לנסוע איתם לחו"ל. תמיד צחקנו שהמזוודה שלה צריכה להישאר כי תיכף תיסע שוב. הרופאים אמרו שהיא החולה הכי בריאה שיש. אהבה את החיים וטרפה אותם. היא מעולם לא התלוננה על הסבל שהיא עוברת ונשארה עם שמחת חיים. היא האמינה שהיא תצא מהמחלה. אנחנו בלב חששנו אבל היא שידרה שיהיה בסדר. כשהייתה רואה שאנחנו עצובים הייתה מושכת אותנו לשמוח. מציעה שנצא למסעדה. לא רצתה שנהיה עצובים. ילדה מלאך. עם לב טוב ותעצומות אדירות. רק בחודש האחרון כשהרופאים כבר הכינו אותנו שאין עוד מה לעשות היא החלה לחשוב על המוות, לשאול שאלות".

ההורים היו צמודים אליה עד הסוף. מתפללים לנס אבל יודעים שימיה ספורים. עד שכוחה לא עמד לה והיא עצמה לתמיד את עיניה היפות וליבה נדם. למרות האבל הכבד ותחושת הריקנות אומרת מירב שהם בחרו בחיים. "טליה הייתה לב הבית, הנשמה של הבית אני מתגעגעת אליה יותר ויותר, לחיוך שלה. יש חלל חסר, אבל לצד האבל עליה אנחנו בחרנו להמשיך לחיות. הצוואה הלא כתובה שלה הייתה שנמשיך בחיים. ועם כל הכאב החיים נמשכים”.

לדברי מירב הם מתכוונים להנציח את טליה. "אנו חושבים להקים אתר אינטרנטי פעיל שאפשר לכתוב אליה. אולי לערוך צעדה לזכרה. היא הייתה רוצה משהו שמח, לא עצוב. תמיד רצתה שכולם סביבה ישמחו"