ashdod10 logo

יהודי באשדוד, מוסלמי בחברון

זה סיפורו הבלתי יאמן של נער אשדודי בן 17, הקרוע בין שני עולמות. האחד באשדוד: עיר הולדתו שבה גדל והתחנך, והשנייה בכפר דורא, הסמוך לחברון, שם מתגורר אביו המוסלמי. חייו הלא פשוטים של הצעיר האשדודי, חצי יהודי וחצי מוסלמי בן לאם רוסיה ולאב מוסלמי, נעים בין תקווה ליאוש בין שקר לאמת. השבוע הוא קיבל צו ראשון והוא מיועד לעתודה אקדמית בצבא הגנה לישראל: "אבא שלי היה אומר לי כי לשרת בצבא זוהי בגידה במשפחה ואני חושב, שלהתרחק מהבית ולחוות את החברה הישראלית דרך צה''ל יעשה לי רק טוב''
יהודית קלר | שלישי, 07 אוקטובר 2014 16:52

"אמא שלי עלתה מרוסיה בתחילת שנות התשעים, עם העלייה הגדולה. בעודה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, עבדה במעדניה ברובע ב'. חברה משותפת הכירה בין הצעירה לקבלן פלסטיני אשר עבד באשדוד. שני הצעירים נפגשו מספר פעמים, חרף התנגדות המשפחה אשר הפעילה מאמצים רבים על מנת להפריד בין השניים, ללא הצלחה". כך, בפשטות מספר יוסף, צעיר מאשדוד שחי על קו חברון-אשדוד ועובר מערכת חיים משפחתית כמעט בלתי אפשרית מאז נולד. 

הצעיר הפלסטיני, שכבר היה בעל משפחה, בכפר דורא, כ-7 קילומטרים מהעיר חברון התגורר עם  אשתו יחד עם שלושה ילדים, הצליח לשבות את הורי הצעירה הרוסיה במילותיו ושכנע אותם כי מניעיו כשרים ורומנטיים. שני הצעירים התחתנו בכפר, על פי החוק המוסלמי, ולאחר מספר הריונות אשר לא צלחו, נולד יוסף (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), יהודי כשר על פי ההלכה היהודית, ומוסלמי לכל דבר ועניין על פי מסורת אביו. 

יוסף: "בתור ילד קטן, אני זוכר בעיקר ריבים בין ההורים שלי. המצב הכלכלי לא היה מזהיר, והמצב במשפחה התדרדר במהרה לאלימות כלפי אימא שלי''.  מתברר כי חיי האב המוסלמי נחלקו בין המשפחה הראשונה בכפר, בה הספיק להביא לעולם יחד עם אשתו, עוד שלושה ילדים אחרי יוסף, לבין אשתו היהודייה. תחילה בבאר שבע ובהמשך חזרו לבית הוריה באשדוד. אחרי שהקשר בין בני הזוג עלה על שרטון, אמו של יוסף חזרה לגור עם ההורים, באשדוד, אך נשארה בקשר עם האב למרות הפערים הגדולים".

יוסף החל את לימודיו באשדוד, ועד כיתה ח' למד באחד מבתי הספר הדתיים ממלכתיים בעיר. בביקוריו אצל האבא הוא סיפר לו, כמובן, שנרשם לבית ספר רוסי. בהיותו בכיתה ב' בלבד, לאחר מריבה עם אמו של יוסף, החליט האב כי ברצונו לגדל את הילד בתור מוסלמי, לכל דבר ועניין. יוסף נחטף על ידי אביו, ונרשם בעל כורחו לבית ספר מוסלמי בחברון. "אני זוכר שלמדנו שיר בערבית. שיר מאוד קליט וכולנו שרנו אותו  'יהודי מגעיל, בואו נירה בו', אני עדיין בהלם שזה סוג השירים שמלמדים ילדים בני שבע", נזכר יוסף. 

 

למרות הריבים, אביו של יוסף ניסה כמה פעמים לשכור לאמו ולו דירה באיזור הכפר, כדי שישארו קרובים אליו, אך ללא הצלחה. התנאים הקשים, מחסור בכסף ומעמדה הנמוך של האם משל אישתו הראשונה של האב הכשילו את ניסיונות האב. האם ויוסף הצעיר חזרו לבית סביו בכל פעם. "אלמלא סבי, סבתי ודודתי – כנראה שהילדות שלי הייתה נראית הרבה יותר רע. הייתי עסוק בלכעוס על אמא שלי ועל החיים אשר העניקה לי", הוא מתוודה. 

בכל פעם שאמו החליטה לנסוע לשטחי הרשות הפלסטינית, הוציאה אותו מהכיתה בטענה כי קבעה לו תור לרופא שיניים, כך נעדר שבועות שלמים מלימודיו. ''הייתי צורח ובוכה, מסרב ללכת. וחבריי לכיתה נהגו לצחוק עליי. באחת הפעמים, אימא גררה אותי בכוח, והמורה ניסתה להרגיע אותי שמדובר רק ברופא שיניים. היא פשוט לא ידעה שאנחנו נוסעים לשטחי הרשות''. מאחר ויוסף ואמו לא זכו למעמד שווה כמו משפחתו הראשונה של האב, נהגו להתארח בבית דודו. שם, החל מגיל צעיר מאוד, נאלץ יוסף לעבור מסכת התעללות מינית ממושכת מצד בן-דודו המבוגר ממנו בתשע שנים, אשר לימים התחתן עם אחותו החורגת. ''הייתי ילד קטן, לא הבנתי שום דבר. מבחינתי – ככה נוהגים כשרוצים להראות למישהו אהבה. לא יודע איך להסביר את זה.. אך בחלק מהמקרים כל מה שרציתי זה לנקום בבן הדוד, אך אם היה מבקש סליחה, מיד הייתי סולח''.

איזו חוויה זכורה לך במיוחד? 

"בהיותי בן 9, שיחקתי  עם בן דודי בכפר, וחבורה של נערים פלסטינים אשר ידעה כי חיילי צה''ל הגיעו לפגישה עם המשטרה הפלסטינית בכפר, התחבאו בינינו וזרקו בקבוקי תבערה לעבר כוח צה''ל. 'אני זוכר איך אמא שלי צעקה לנו לברוח משם. 'החיילים השיבו באש, ולפתע אני רואה ילד מהכפר, אשר לא נמנה עם הנערים הסוררים ורק עבר באיזור, שותת דם בזרועות אביו עקב ירי של צה''ל".

מה הרגשת?

"הבנתי שזו המציאות, וזו מציאות לא טובה. לכן, בעודי מנהל, כיום, שיחות עם חבריי על המצב הביטחוני, אני יודע שאני מכיר קצת יותר את שתי התרבויות. אני מבין את הסבל אצל שני הצדדים, ראיתי מה קורה בשתי צדי הגדר. הרגשתי חצוי בין שני עולמות. מצד אחד, אני לומד פה כל חיי, ופתאום היינו נאלצים לנסוע, והייתי מחלק עם בן דודי הצעיר סוכריות למבוגרים באירועים משפחתיים כנהוג באיסלאם". 

לפני כשלוש שנים, בהיותו בכיתה ט', באחת הנסיעות המשותפות, אביו החל לדבר איתו על השתמטות משירות צבאי. ''אבא היה אומר לי כי לשרת בצבא זוהי בגידה במשפחה. אבל בכיתה ט' הדבר האחרון שחשבתי עליו היה תפקיד צבאי". 

איך הגבת?

"בכעס. יצאתי מן הרכב ונתקלתי באחותי החורגת אשר הבינה לליבי, וביקשה ממני במפתיע 'אם לא בשבילך, אז בשבילי, תתגייס לצבא, כדי שתוכל להרוג את אבא שלך', כך ביקשה ממני".

הריבים המתמשכים עם האב הובילו לנתק בין השניים, ויוסף נשאר בקשר אך ורק עם דודו הפלסטיני. הנתק המוחלט מהאב הביא את יוסף לתקופה ארוכה וקשה של דיכאון והשלמה עם הקרע העמוק במרכיב הבסיסי ביותר של האדם – זהותו. "פתאום הבנתי אילו מן חיים יש לי. הבנתי שאני עובר על החוק בכל פעם שאני נוסע לבקר אותו בשטחים. הכל נראה לי הזוי ולא מציאותי, כמו חלום רע''. 

גם בתקופות המתוחות יותר, לא ויתרה האם על ביקורים יחד עם יוסף הצעיר אצל האב. ''במהלך האינתיפאדה השנייה שהינו כשבועיים בחברון, וגם במהלך מבצע "צוק איתן" נסעתי לבקר את דודי". לפי חוקי האיסלאם, מאחר ויוסף הוא בן יחיד מאימא שלו, מגיע לו חלק גדול מנכסיו ואדמותיו של אביו. הדבר לא מצא חן אצל אשתו הראשונה של אביו, והיא כל הזמן מנסה למנוע מיוסף את זכויותיו הדתיות, ומנסה לסכסך בין האב לבנו. ''היא יודעת שביום שארש את אדמותיו ונכסיו של אבי, אוכל למכור אותם בהרבה כסף, אותו היא רוצה לילדים שלה''. 

הצבא קרא ליוסף

לאחרונה קיבל יוסף הצעה ראשונית מהצבא לשירות צבאי משמעותי המשלב עתודה אקדמית. ''אבא שלי מאוד שמח לשמוע שהצבא מעוניין להקנות לי לימודים ובכך ארכוש מקצוע", אך יוסף מצפה לסיים השנה את לימודיו באחד התיכונים הנחשבים בעיר אשדוד, ולהתגייס בקרוב. ''אני מקווה שילך לי טוב בבחינה הפסיכומטרית, ואתקבל לעתודה. השלמתי עם החיים שלי והמורכבות שבהם, אבל אני חושב, שלהתרחק קצת מהבית ולחוות את החברה הישראלית דרך צה''ל יעשה לי רק טוב''. 

יוסף בן ה-17 הינו נער בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד, רגיש לסביבתו בצורה יוצאת דופן ובעל יכולת לנתח מצבים בצורה יוצאת דופן. התבגרותו בין שתי תרבויות מנוגדות, הפכה אותו מילד ביישן הנאלץ לשקר בבית הספר לגבי זהות אביו, ובצד הפלסטיני לשקר בנוגע לזהות אמו – לנער בטוח בעצמו, תלמיד מצטיין אשר מתנדב במסגרות רבות בעיר (פעילויות הפוגה לילדי אשדוד במקלטים העירוניים וארגוני נוער). ''במקום מסוים, אני שמח שאלו הם החיים שלי. בסופו של דבר – שוני הוא אינו דבר רע'', מסביר יוסף, "אני מרגיש שהצלחתי ללמוד ולגדול מתוך כל הקשיים שנקרו בדרכי, לא הייתי משנה שום דבר. בסך הכל למדתי להיות אופטימי''.