ashdod10 logo

חג השבועות הפרטי של ליזה: הדרך הארוכה שעשתה לחיק היהדות

לאחר תהליך של גיור שארך כשנה, הפכה ליזה פוצ'טרנקו (24), מנהלת סניף DUTYMOTI DM באשדוד, ליהודייה כשרה. היא התגיירה באולפן גיור שפועל במתנ"ס "תקוותנו" ברובע ב'. "לא זכיתי ביהדות מלידה, אבל זכיתי לעבור את התהליך הזה, שלא היה קל, והתאהבתי במשמעות של להיות יהודייה". כשהיא מתבלת כיום את משפטיה ב"בעזרת השם" וב"בלי נדר" היא גם יודעת מה המשמעות של זה. חג השבועות שחל בשבת, יהיה תמיד עבורה סמל לכניסתה לשערי היהדות  
רבקה יניב | חמישי, 21 מאי 2015 14:53
חג השבועות הפרטי של ליזה: הדרך הארוכה שעשתה לחיק היהדות צילום: מריה זימברובסקי

השבוע ביום שבת, תחגוג ליזה את חג השבועות היהודי. הפעם היא תעשה זאת כיהודיה מלאה. ליזה היא הבת הבכורה, במשפחתה. היא נולדה במולדובה ולדבריה "אני לא מתגעגעת לשם". וכששואלים אוה מדוע? היא משיבה מייד "לא היה שם שום דבר טוב. מי שלא מעריך את מה שיש לנו בישראל מוזמן לנסות ולחיות קצת במולדובה. אני בטוחה שהוא ישנה את דעתו", היא אומרת ומוסיפה כי היא כן מתגעגעת לבני משפחתה שם, אבל זה שהיא מדברת איתם בסקייפ מקהה את הגעגועים.

כשהיתה בת 7 עלתה לארץ, במסגרת תכנית "עלה" עם סבה, אימה ואחותה, שצעירה ממנה ב-4 שנים. אחותה, אגב, חיילת –לוחמת. "בארץ נולדה לי עוד אחות שכיום היא בת 8, ואביה יהודי. אני שמחה שעלינו. סבא הוא יהודי, תמיד רצה לעלות לישראל ועלינו בזכותו". לדבריה, היא מעריכה מאוד את זה שאימה, שסיימה לימודי אדריכלות באוניברסיטה בחו"ל בהצטיינות ועבדה שם במקצוע, עזבה הכל ועלתה לארץ. זה לא היה לה קל כאם חד הורית, אומרת ליזה. מה עוד שהיא נאלצה לוותר על העבודה במקצועה, וכיום היא עובדת כמטפלת.
מיד עם עלייתם החלה ליזה ללמוד בכיתה ב' בבית ספר "נוף ים" ברובע י"א. בהתחלה היא הלכה לבית הספר כשהיא לבושה בתלבושת האחידה של בית הספר במולדובה. תלבושת אלגנטית, מעונבת ומכופתרת, בצבעי שחור לבן. "הילדים צחקו ממני, לא רצו לשחק איתי והיו אפילו ילדים שאמרו שאני סנובית. הם לא הבינו מאיפה נפלתי עליהם עם התחפושת הזאת", אומרת ליזה בחיוך. אחרי שבועיים המחנכת זימנה את האם לבית הספר והסבירה לה שבישראל לא נהוג ללכת עם תלבושת כזאת ועליה לקנות לי בגדים שנהוגים בישראל.
בבית הספר היסודי היא לא הסתירה את העובדה שאינה יהודייה "היו עוד בנות נוצריות בבית הספר". בגיל הזה הילדים עוד לא התעסקו בנושא של מי הוא יהודי, כך שזה גם לא היווה בעיה, היא אומרת. אחת הדמויות המשמעותיות והחיוביות בחייה בתקופה ההיא היתה המורה בכיתת האולפן בבית הספר "היה לה תמיד ריח נעים של תה, לימון ונענע". את השפה העברית היא קלטה תוך מספר שבועות והתערתה היטב בבית הספר. בהמשך למדה במקיף ו' במגמת תקשורת. סרט שעשתה עם 4 בנות נוספות מהמגמה עקב אחר קורותיה של ילדה בת 3 שחלתה בלוקמיה. הסרט שהן צילמו בגן הילדים, בבית ובבית החולים בו אושפזה הילדה זכה במקום שני בתחרות ארצית. "הילדה ברוך השם החלימה", היא אומרת. במקיף היא הסתירה את היותה נוצרייה, רק חברות הילדות שלה ידעו על כך. "ילדים הם אכזריים. פחדתי שאם ידעו שאני נוצרייה יחרימו אותי. אז לא היו בבית הספר הרבה רוסים והשתדלתי כמה שפחות להתבלט. היה ילד רוסי, לא יהודי, שהיה מנודה חברתית .כל הזמן היו בודקים מה הוא אוכל והיו מציקים לו. הרי צחקו אפילו על ילדים רק בגלל שלבשו בגדים שהם לא מותגים", היא מספרת.
את השירות הצבאי היא עשתה בבית החולים 'תל השומר' כמזכירה רפואית במחלקה לשיקום פה. היא אומנם חזרה יום יום הביתה, אבל היו לה גם משמרות ערב ותורנויות שמירה בבסיס סמוך. "זה היה שירות מאתגר ומשמעותי ואני מצטערת שלא חתמתי קבע. היה לחץ גדול כי אנשים חיכו חודשים ארוכים לתור. הייתי גם נכנסת ועוזרת בטיפולים קשים. חלק מהמטופלים היו חיילים, בהם לוחמים שהיו מגיעים מהשטח עם פגיעות כמו שבירת שיניים. זה היה מדהים לראות שלמרות שקיבלו גימלים התעקשו לחזור לשטח", היא אומרת.

ההחלטה של ליזה להתגייר
עוד כשהיתה תלמידה החליטה כי בבוא הזמן היא תתגייר. "כשהייתי במולדבה האמנתי אמנם באלוהים אבל לא הבנתי איך אפשר להתפלל לצלב מעץ ולפסל ושאלתי הרבה שאלות בנושא". כשהיתה חיילת החלה ללמוד באולפן גיור של צה"ל אבל לא היתה מרוצה והגיעה למסקנה שהוא לא מתאים לה. היא לא היתה מוכנה להסתפק רק בתעודה. האולפן, היא אומרת, היה קצר מידי והיה אמור להימשך רק כ-3 חודשים והקצב שלו היה מהיר מידי, אז היא עזבה. מה שהיא רצתה רצתה זה ללמוד בקצב איטי שיאפשר לה להטמיע את הדברים ואת זה היא מצאה באולפן הגיור באשדוד. חוץ מזה, במהלך הזמן היא התבגרה ונעשתה יותר בשלה לנושא. הלימודים באולפן הגיור באשדוד ארכו כשנה במהלכה זומנה 3 פעמים, בהפרשי זמן, לבית הדין הרבני- שם בדקו הרבנים את התקדמותה. זה לא פשוט לשבת מול שלושה רבנים ולענות על שאלות היא אומרת. בפעם הראשונה היא נכשלה " רעדתי, בכיתי והתביישתי" בפעם השנייה כבר היתה בטוחה בעצמה ועברה את הפגישה בהצלחה.

את בן הזוג שלה מזה 4 שנים, שהוא ממשפחה דתית ואיתו היא מתכננת להתחתן, "עדיין אין תאריך", היא פגשה הרבה אחרי שהחליטה להתגייר. על פי הדרישה הוא השתתף יחד איתה בשיעורים שהתקיימו פעמיים בשבוע, בכל פעם במשך 3 שעות אינטנסיביות. זה לא היה לה קל נפשית וגם לא מבחינת החומר שהיה עליה ללמוד. היא שפכה דמעות והיו לה גם משברים, אותם צלחה הן בזכות נחישותה והן בזכות תמיכתם של בן זוגה ובני משפחתה, בעיקר אימה. אחד הקשיים שגרם לה כמעט לעזוב את לימודי הגיור היה למצוא משפחה מלווה, פרט מותנה בתהליך הגיור. "לקח לי הרבה זמן למצוא משפחה מלווה. לדעתי אין למשפחות חרדיות מספיק מודעות לנושא. נתנו לי באולפן הגיור מספרי טלפון, אבל כשטלפנתי היו אומרים שזה לא אקטואלי. ביקשתי מאנשים בבית הכנסת והם סירבו לי. למזלי הרב מצאתי לבסוף משפחה מלווה מקסימה ואני מקיימת איתם קשר גם עכשיו".

"כבר לא שורקים אחרי"

ליזה מעריכה מאוד את התמיכה של אימה, שלא התגיירה. זה לדבריה בהחלט לא מובן מאליו. מאחר והאם הובילה מאז ומעולם את נושא השמירה על הבריאות היתה בבית ממילא הפרדה בין בשר לחלב, אלא שעכשיו גם יש מדבקות על המגירות כדי למנוע ערבוב ביו הכלים. גם הסידורים הטכניים בהם השימוש בפלטה של שבת התקבלו בברכה. ליזה מתייחסת לחוקי ההלכה בטבעיות. היא למשל זו שמנפה את הקמח "קניתי לשם כך בד משי מיוחד" ומאחסנת אותו במקרר כשהוא מוכן לשימוש להכנת דברי מאפה.
היא שינתה בהדרגה את אורח החיים שלה ועדיין הולכת ומתחזקת. מיום העבודה הארוך והאינטנסיבי כמנהלת חנות של 25 עובדים היא נחה בשבת, ממש. הלבוש שלה צנוע אך אופנתי ומחמיא. "כבר לא שורקים אחרי ולא מעירים לי הערות גסות ובוטות" והיא הולכת לשיעורי תורה שהם מרתקים בעיניה. "זה אחרת כשאתה חי את הדברים. זה לא אותו דבר לקרוא את הקידוש או להשתתף בו". ליזה מרגישה שתהליך הגיור גם מיתן אותה והפך אותה לסובלנית יותר. לדבריה יש בתהליך הגיור גם הפן של מעין טיפול פסיכולוגי, במשמעותו החיובית. ההוראה שלא לחיות באיסור, היא אומרת, מכבדת אותה לקראת הבית הדתי שהיא מתכננת להקים.