כשעומר טויטו (18) הגיע לפני למעלה משנה ללשכת הגיוס, הרופא שישב מולו חתם באופן אוטומטי על פטור משירות צבאי. בכל זאת, עומר סובל ממחלת ניוון שרירים, בשלבים מתקדמים, מרותק לכסא גלגלים ומוגבל מאוד בתנועותיו. רוב בני האנוש היו מקבלים את הפטור הצבאי כדבר מובן מאליו, ומנסים להמשיך הלאה בחיים, אבל עומר החליט להילחם, והתעקש להתנדב לצה"ל. בני משפחתו הרחבה צברה לעצמה שם באשדוד כמשפחה המזוהה עם המדים הירוקים, כאשר לא מעט דודים ובני דודים משרתים ביחידות מובחרות, וחלקם משרתים עד היום בצה"ל כאנשי קבע בתפקידים שונים.

גם רנ"ג מאיר טויטו, אביו של עומר, משרת 26 שנה בצבא בבסיס צריפין, ומשמש כקצין לוגיסטיקה בכיר, עם פרסים ואותות הוקרה על פעילותו המקצועית לאורך השנים. האבא מאיר לא הופתע כשבנו עומר התעקש לתרום את חלקו לצה"ל, וצידד בו: "ידעתי שעומר נחוש להתגייס לצה"ל, ומאותו רגע עמדתי לימינו וסייעתי לו בכל הפעולות הבירוקרטיות מול המערכת. לא הופתעתי שצה"ל חיבק אותו, ונתן לו את האפשרות להתנדב כחייל מן המניין, ואני גאה שיש לנו צבא עם רגישות חברתית".

כבר בגיל חצי שנה רופאים איבחנו כי עומר סובל ממחלת ניוון שרירים. לאחר ההלם הראשוני של הוריו, הם הבינו כי הוא יכול להמשיך ולחיות, ואכן עד גיל 14 עומר היה ילד רגיל, כשרץ ומשחק כדורגל בשכונה. הוא למד בבית הספר היסודי "נוף-ים", ובמהשך עבר למקיף ו', שם סיים את לימודיו בהצטיינות, ועם תעודת בגרות מלאה.

בגיל 14 חלה הידרדרות במצבו הבריאותי. עומר כבר התקשה ללכת לבד, ולפני כשנתיים נכנע להחמרה נוספת במחלה, ורותק לכסא גלגלים. למרות הקושי הגדול, עומר מנסה לתפקד כרגיל גם עם חבריו באשדוד, והוא יוצא לבלות איתם, ומבצע פעולות נוספות שאנשים מוגבלים בדרך כלל מוותרים ומרימים ידיים.

עומר מספר על הקשיים הלא פשוטים שהוא ניצב מולם יום אחר יום: "ברור שזה קשה מאוד להיות מוגבל על כסא גלגלים, וזה לעיתים מתסכל מאוד, אבל מי שמכיר אותי יודע שאני פייטר אמיתי, בחור שנלחם תמיד, וגם במקרה הזה החלטתי שאני ממשיך במסלול החיים שלי כרגיל, וזה אומר להמשיך לבלות עם החברים, להתגייס לצה"ל, ולבצע את כל הפעולות שצעירים אחרים מבצעים, בלי שום רגשי נחיתות".

את החלום המרכזי שלו עומר כבר הגשים. לאחר שעבר מסלול לא פשוט מול המערכת הצבאית, עומר התגייס לפני מספר חודשים לצה"ל, ונהנה כל בוקר ללבוש את המדים הירוקים: "כבר בגיל צעיר קיבלתי חינוך מהבית, עד כמה חשוב להתגייס לצה"ל, ולתרום את  חלקנו למדינה. בימים בהם יש צעירים רבים שמשתמטים מהשירות, רק בגלל שהם לא חושבים לעומק עד כמה הם טועים, החלטתי שאני כן רוצה להתנדב לצה"ל. עברתי את כל השלבים, והייתי מאושר מאוד".

עומר שובץ לשרת בבסיס צריפין, לצידו של אביו מאיר, והוא משמש כמחסנאי. האב מאיר מספר על הפעילות של עומר: "כבר בתחילת הדרך עומר הבהיר לכולם שהוא רוצה לבצע את כל המטלות בצורה מקיפה, וחוץ משמירות, אכן הוא מתפקד ככל החיילים. עומר מקבל סחורות, קולט אותם למחשב, ומבצע את העבודה שלו בצורה הטובה ביותר. אני גאה בו על העשייה שלו, ובעיקר על הרצון שלו לתרום למדינה. זה מרגש מאוד את כל בני המשפחה, ואנחנו בטוחים שגם בעתיד נהיה גאים בעומר".

עומר מספר על הימים הראשונים שלו בבסיס החדש: "בהתחלה היה לי מעט חששות, כיצד שאר החיילים יקבלו אותי, אבל מהר מאוד החששות התפוגגו, לאחר שכל מי שסביבי העניק לי קבלת פנים מדהימה, והכי חשוב זה שהם מתייחסים אלי כמו כל חייל. זו תחושה נהדרת לקבל משימה, ולהשלים אותה בצורה יסודית ומקצועית, ואני חוזר הביתה כל יום עם חיוך גדול, חיוך של ניצחון".

עומר אמור לשרת שנתיים בצה"ל, אבל כבר עכשיו הוא שוקד על בקשה שתאפשר לו לשרת שלוש שנים, כמו כל חייל אחר: "אני מאוד מקווה שהצבא יאפשר לי לשרת שלוש שנים מלאות, ואני רוצה מאוד להתנדב שנה נוספת. מבחינתי לא מדובר רק בהתנדבות כדי להעביר את הזמן, אלא בתחושה של תרומה גדולה למדינה, וזה דבר גדול בעיניי. כמובן שיש כאלה ברחוב, שמביטים בי במבטים מוזרים, איך יכול להיות שאני לובש מדים, בזמן שאני על כסא גלגלים, אבל רוב האנשים מפרגנים ואני רואה איך הם מופתעים לטובה שגם אדם עם מוגבלות גופנית, מתגייס לצה"ל".

עומר יוצא כל בוקר עם אביו מאיר מהבית, והשניים חוזרים בערב הביתה, לאחר יום עמוס במסגרת הצבאית. האב מאיר אומר על כך: "זו הרגשה נפלאה שהבן שלי משרת לצידי, והתגובה בבסיס היא יוצאת מן הכלל. אחרי 26 שנות שירות, זו תחושה טובה מאוד שהילד שלי מתנדב לצה"ל, ומוכיח שלמרות כל הדיבורים על ההשתמטות בקרב בני הנוער, עדיין יש לנו בארץ נוער מצוין".

עומר מעביר מסר לסיום לדור הצעיר: "המסר שלי הוא שכל מי שרוצה להשתלב בחברה, ולתרום את חלקו למדינה, יכול לעשות זאת. אני קורא לכל מי שסובל ממגבלה כזו או אחרת, לא להרים ידיים, לעשות הכל כדי להיות חלק מהחברה, ובסופו של תהליך הרווח הוא עצום. החלום האישי שלי הוא לסיים את השירות הצבאי, למצוא מקום עבודה מסודר, להתחתן ולגדל ילדים. אני בטוח שכמו שעמדתי במשימה שהצבתי לעצמי להתגייס לצה"ל, כך אצליח לממש גם את השאיפות האלה בעתיד".