ashdod10 logo

בושה: ניצולת שואה בת 70 מאשדוד חיה בלי אוכל מבושל, בלי חימום ובלי תמיכה!

כשתושבת העיר ניצולת השואה בת 70 מתקשרת לרווחה לקבל סיוע היא זוכה, לטענתה, לתגובה המזלזלת: "יש לי 600 קשישים". היא מתקיימת בדוחק מקצבת זקנה והשלמה ובחודשים האחרונים רתוקה לבית מאחר ואינה מסוגלת להשתמש במדרגות בשל מצבה הרפואי. לדבריה, כבר שנים מתעלמים ממנה ברווחה והשיא היה כשקראה בעיתון ידיעה על התמיכה שהושיטה קרן ידידות לקשישים נזקקים לסיוע לחימום בחורף הקר: "מה, לי לא מגיע? לי לא קר?"
חן בוקר | חמישי, 23 ינואר 2014 10:11

תעודת עניות. תושבת אשדוד ניצולת שואה בת 70 מתקיימת בדוחק מקצבת זקנה והשלמה, רתוקה לביתה בחודשים האחרונים, לאחר שהיא מתגוררת בבניין בלי מעלית ומתקשה במצבה הבריאותי לרדת את המדרגות מהקומה הראשונה. אבל, לדבריה, זו לא הבעיה העיקרית שלה "אין לי הרבה סיבות לצאת מהבית" היא מסבירה. לדבריה, מה שכואב לה זה יחס הרווחה כלפיה ואי הכללתה ברשימת הקשישים הנזקקים הזכאים לסיוע. ההתעלמות ממנה לאורך שנים, זאת למרות שהיא מתקיימת מקצבת זקנה והשלמה בסך 2,700 שקלים, מהם עליה לשלם הוצאות דירה, תרופות ואוכל.

היא מתגוררת בדירת עמיגור. פה גידלה את ילדיה כאם חד הורית, לדירה הקטנה הביאה בזמנו את אמא שלה חולת האלצהיימר וטיפלה בה במסירות כעשר שנים. הדירה צנועה, זקוקה לשיפוץ וצבע, אבל נעים בה, בעיקר בזכות שמחת החיים שלה. כל הרהיטים הנמצאים בדירה הם תרומה או הובאו מפח האשפה: "השכנה הביאה לי כסאות פלסטיק קצת שבורים שזרקו ליד הפח" היא מספרת. היא לא זוכרת מתי קנתה בגד חדש או כל דבר אחר. "אני לא זקוקה להרבה. אני לא צריכה הרבה ואני מודה לאל על מה שיש, כי מהשואה למדתי שהכי חשוב זה המשפחה" היא אומרת. אבל למרות זאת היא מתקשה להתקיים בכבוד רק עם הקצבה הצנועה. כך למשל איבדה את שיניה וקשה לה. היא לא מסוגלת לעמוד במימון השיניים: "כמה שפניתי לרווחה בבקשה זה לא עוזר". אין לה מיקרוגל , התנור הישן במצב איום והיא אוכלת ארוחה חמה אולי פעם בשבוע: "קשה לי בלי השיניים לאכול, אבל אני לא יכולה להכין מבושל ואמרו לי שלא מגיע לי לקבל אוכל חם, אז אני אוכלת לחם. סנדוויץ וזהו" .

shoha2

נופלת בין הכיסאות

היא נולדה בשלהי מלחמת העולם השנייה, בת הזקונים במשפחה. אמא שלה הצילה את חייה: "היו אז שולחים את הנשים היהודיות ללדת בבית חולים מיוחד ליהודים וידעו שהיולדת הייתה חוזרת בלי התינוק. אמא שלי הגיעה לקליניקה פרטית עם צירים מתקדמים ולא סיפרה שהיא יהודיה. כעבור יום כשגילו, היא נאלצה לחזור הביתה עם תינוקת קטנה, אבל היא הצילה את חיי". מאחר ונולדה כמה חודשים לפני סיום המלחמה, היא לא זכאית לפיצוי וקצבה. כל האחים הגדולים שלה כן, היא לא.

בצעירותה עלתה ארצה עם הוריה והם הגיעו לאשדוד. היא עברה נישואים קשים והתגרשה. לבד ובקושי גידלה את ילדיה בכוחות עצמה."לא הייתה לי היכולת להעניק להם מה שרציתי אבל חינכתי אותם לערכים ולימדתי אותם שהחיים יקרים ושצריך להיות אופטימי ושמח" היא אומרת. לאחר שאביה נפטר, הפכה אמה לנזקקת: "הייתה לה בעיה רפואית וגם אלצהיימר. אני לקחתי אותה אלי לדירה הקטנה עם 3 ילדים קטנים. טיפלתי בה באהבה. תוך 30 יום ממות אבי החזרתי את המפתח לעמיגור. לא ביקשתי לעבור לבית יותר גדול, הצפיפות הרבה ממש הקשתה על חיי היום יום, אבל הסתפקתי במה שיש. אני וילדים צעירים טיפלנו והתמודדנו 10 שנים עם הטיפול הקשה באישה עם אלצהיימר. זה לא היה פשוט לילדים קטנים אבל הם עזרו באהבה".

גם כיום, כשהיא לא מסוגלת לצאת מהבית, הם משתדלים לעזור: "אני חיה בבית, מהמיטה לספה, מהספה למיטה. לא יכולה לרדת במדרגות. זה קומה אחת אבל עם הרבה מדרגות. הילדים שלי לא יכולים לעזור בכסף, כי הם בעצמם מתקשים כלכלית וצריכים לדאוג לנכדים, אבל הם באים, הבת שלי מביאה לי תרופות, קונה לי אוכל, עושה בשבילי סידורים, מורידה את הכלב. הבן מגיע כשהוא יכול ועוזר בניקוי הבית כי אני לא יכולה הרבה וחשוב לי שיהיה נקי". גם להגיע למרפאה של קופת חולים היא מתקשה: "באה אחות לתת לי חיסון נגד שפעת. אבל אם אני זקוקה לעשות בדיקות דם אני לא יכולה להגיע למרפאה, אז אני חייבת שאחות תגיע הביתה לקחת דם ואני צריכה לשלם לה 45 שקלים. זה יקר לי אבל אין לי ברירה. אני לא מבינה מדוע לא יכולים להגיע ולקחת בדיקת דם בלי שאשלם?"

shoha 3

"אני לא מוכנה לשקר בבחינת הזכאות לסיוע"

לדבריה, היא לא זכאית לחוק סיעוד: "אמרו לי לשקר ולעשות את עצמי, אבל אני לא מוכנה לשקר. בבחינה בודקים אם אני יכולה להתלבש או להתקלח ואני עדיין יכולה. לכן לא מגיע לי סיוע בעזרה בבית ואני לא מסוגלת לממן עוזרת בית. אין לי בית משלי, לא כסף בבנק. רק הקצבה שבקושי מספיקה ולכן לא יכולה לקנות שום דבר מעבר לקיום". היא מוכרת שנים ברווחה, אבל לדבריה היא לא מקבלת עזרה או אפילו יחס חם או מילה טובה. את המפגש הראשון עם העו"ס שלה, שהגיעה לביקור בית יחיד, היא לא תשכח.

המילים המעליבות צרובות בנשמתה: "היא ראתה שהבית פשוט ואין בו מותרות ושהכל מתרומות ואמרה בדיבור מעליב, שהיא יודעת שיש אנשים שמחביאים חפצים ורהיטים כשבאים מהרווחה כדי לקבל. היא בכלל מכירה אותי? יודעת מי אני? אני לא מוכנה לשקר. נקודה. בטח לא להחביא חפצים. לא עשיתי הצגה, רק המציאות שלי קידמה אותה". לדבריה ולטענת משפחתה, היא זקוקה ליחס מעליב ונאלצת לא אחת להתחנן לעזרה שאינה מקבלת: "קשה להשיג אותה ואם כבר היא עונה, היא אומרת שלא מגיע. ותמיד נוזפת בי ואומרת ' יש לי 600 קשישים' . אז אני הקשישה ה- 601 וגם אני זקוקה לעזרה, רק שאין מי שיקשיב ויעזור".

לטענתה, היא לא נכללת ברשימה שהרווחה נותנת לעמותות וגופים וולונטריים שמסייעים למשפחות נזקקות ולקשישים ולכן אינה מקבלת סיוע: "בשנה שעברה לפני החג התחננתי לקבל סל מצרכים ולא רצו. רק כשהבת שלי צעקה והתעקשה, נתנו לי חד פעמי סל. אני רואה לפעמים משפחות וקשישים במצב יותר טוב ממני והם מקבלים. אז למה לי לא מגיע?" היא שואלת ותשובה אין.

shoha 4

"למה אני לא קיבלתי סיוע לחימום בחורף?"

מה ששבר אותה ובגללו החליטה לשבור את מחסום הבושה ופנתה לעיתון, הוא ידיעה שקראה בעיתון, שפגעה בה והדירה שינה מעיניה: "קראתי ומאז לא הפסקתי לבכות. כתבו על מבצע של עמותת קרן לידידות, שחילקה לקשישים נזקקים לפי רשימה מהרווחה, שמיכות ומענק של 350 שקלים להוצאות חימום בחורף החם. מבצע יפה. אבל ראיתי בתמונה אנשים שמצבם פחות קשה משלי. מה, לי לא מגיע? לי לא קר? אני נאלצת לחמם את החדר כל הזמן, גם כשפחות קר. אני לא יכולה להתמודד עם הקור. עזרה כזו מאוד חסרה לי". היא ניסתה לפנות לרווחה ולבקש להיכלל בזכאים אך ללא הועיל.

הבת שלה מספרת: "התקשרתי לעובדת סוציאלית. כל הזמן כאילו העבירו אותי ולא הייתה תשובה. כאשר התעקשתי ענתה לי העובדת, כי העובדת סוציאלית בישיבה. השארתי הודעה ועד היום לא חזרו אלינו". לדברי ניצולת השואה, כשדיברה עם הרווחה ברובע מגוריה נאמר לה, שלא הרווחה קובעת: "אמרו לי שלא הרווחה קובעת מי יקבל, זה הקרן ידידות. הבת שלי התקשרה ושם ענו לה שהם מחלקים לפי רשימה שקיבלו מהרווחה ורק עובדת סוציאלית יכולה להכניס אותי לרשימה. אני ממש לא מבינה מה עוד צריך לקרות, שברווחה יבינו שגם אני בן אדם ושגם אני זקוקה לסיוע". לא היה לה פשוט להיחשף אליי בכתבה. היא ביקשה להסביר שהיא בדרך כלל אדם מאושר ומרוצה ממה שיש אך זקוקה לעזרה ושההתעלמות המתמשכת מעליבה אותה מאוד. גם ככה קשה לה לבקש: "אבל אל תפרסמי את השם שלי, אני מתביישת" הפצירה בי. והשאלה החשובה מי צריך להתבייש היא? או אנחנו, החברה??


תגובת המינהל לשירותים חברתיים: "במסגרת מבצע "מחממים בידידות", נכללו קשישים העונים על הקריטריונים הבאים: מקבלי קצבת זקנה+השלמת הכנסה, גיל 74 ומעלה, מוכרים ברווחה.  הגברת הנ"ל מתחת לגיל המינימום ולכן לא נכללה במבצע זה. כמו כן, הנ"ל נעזרה בעבר ע"י הרווחה והונחתה ע"י העובדת הסוציאלית המטפלת בה לגבי תהליך קבלת סיוע מהרווחה. בכל מקרה, גורמי הרווחה יפנו אליה על מנת לבחון כיצד ניתן לסייע לה."