ashdod10 logo

"אני מחכה לרגע שבו היא תקרא לי אמא"

סיפורה האמיץ של אורית שאימצה ילדה אפריקאית. ההכנות לחגיגות יום ההולדת ה-50 של אורית, תושבת העיר ממוצא מרוקאי, יתעכבו מאחר ובימים אלו, בהם היא נושקת ליובל שנים, היא עסוקה בעיקר בגידול בתה בת השנה, תינוקת מאומצת ממוצא אפריקאי, אותה הביאה לאחר תהליך בן 4 שנים בלבד * בראיון אמיץ היא מספרת על התחושות, הדאגות, התגובות, הרגשות, הרחמים, ואפילו על ההשוואה לאנג'לינה ג'ולי. צילום: אילוסטרציה
מערכת אשדוד10 | שלישי, 11 יוני 2013 09:34

בדימיון הכי פרוע שלה, לא חלמה אורית (שם בדוי), תושבת אשדוד ממוצא מרוקאי, כי תחגוג יום הולדת יובל סביב טיטולים, מטרנות ובעיקר מעט מאוד שעות שינה. אורית, אם חד-הורית, אוטוטו בת 50, אימצה, בעצת בנה, תינוקת אפריקאית, לאחר תהליך ארוך ומייגע. "פתאום בא אליי הילד ומבקש אח קטן", היא נזכרת, "הבנתי אותו, ויחד עם זאת עניתי לו 'אני אוטוטו בת 50, אני לא יכולה להביא עכשיו תינוק', אז הוא ענה לי: 'מה הבעיה? לכי לבית החולים, תביאי תינוק'. מה הוא מבין? הוא לא באמת ידע שבגיל מתקדם אי אפשר לנהל הריון תקין, הוא היה אז קטן וחשב שתינוקות מביאים בהחלטה של רגע מבית החולים". הלחץ של הילד עבד על האם, דמות מוכרת בעיר, שמטעמי החיסיון על האימוץ מבקשת להישאר אנונימית. "אחרי שהבנתי שאני שלמה לעשות צעד שכזה ולהביא תינוק הביתה, פניתי אל 'המועצה לשלום הילד', שם מקבלים תינוקות וילדים שננטשים על ידי הורים שלא ראויים לגדל אותם מסיבות כאלה ואחרות, או שיש סכנת הזנחה או גידול לחייהם. לצערי הרב גיליתי שיש הרבה ננטשים והחלטתי להתחיל תהליך, שארך כמה שנים. במהלך התהליך בדקו אותי ואת האפשרויות שלי לאמץ ולגדל ילד, עברתי סדנאות, בדקו אם אני ראויה נפשית, זה לא שוק לבוא ולקחת, יש אנשים שחיכו 10 ו-12 שנה, לשמחתי קיבלתי תשובה חיובית מהר יותר".

אורית מלטפת את שערות ראשה של בתה, ומאכילה אותה בזמן שאנו משוחחות. היא מתבוננת בעיני השקד שלה, בגופה הצנום עד מאוד ובגוון עורה הכהה, וממשיכה: "את רואה ילדה בת שלושה שבועות שננטשה בבית החולים אז ברור שזה גם רחמים אבל הכל מהול יחד: זה גם הרחמים וגם החיבור שהיה לי איתה, איך שראיתי אותה במיטת התינוק בין הסורגים העיניים שלנו התחברו, הרגשתי... אמרתי לעצמי 'את הילדה הזו אני לוקחת ויהי מה. אם באמת רוצים ילדים אז צריך להבין שילד זה לא לפתוח קטלוג ולבחור, כשרוצים לקחת ילד צריכים לעשות זאת מכל הלב והנשמה, לא משנה מה הרזומה, לא משנה מה הצבע, המצב הפיזי, המצב הבריאותי, הגודל שלו, צריך לדעת שהורות זו זכייה ולעשות זאת באהבה ונאמנות, זה הכי חשוב".

ש. בחרת לאמץ ילדה שחורה, ממוצא אפריקאי. למה?

"כי ככה יצא. במה הם שונים מאיתנו או פחות טובים מאיתנו? כל אדם הוא עולם בפני עצמו. למה, איזה דם זורם אצלנו ואיזה אצלהם? עזבי אותך מהשטויות, אצלנו במשפחה לא רואים את הדברים האלה, ככה גדלתי: לכבד ולאהוב את כולם. אני אגיד לך את האמת, כשנכנסתי לתינוקיה וראיתי אותה, ידעתי שזו היא. העיניים שלה קראו לי לקחת אותה. ב'מועצה לשלום הילד' הבהירו לי מלכתחילה שאשכח מבן כיוון שיש דרישה גדולה לבנים, כולם רוצים בנים, מה גם שלבנים אין משבר זהות כמו לבנות שמרגישות את הנטישה ושואלות 'למה' ו'איך', זה שונה. כמובן שהבן שלי רצה בן, אבל אמרתי לו את מה שאמרו לי ושאין סיכוי ממשי אז הוא אמר שזה בסדר שתהיה בת העיקר שיהיה תינוק בבית, ובחרתי בה".

"העיניים שלה תפסו אותי"

ש. את מחכה לרגע שבו היא תקרא לך "אמא"?

"בוודאי. תשמעי, הילדה הזאת היא נורא מיוחדת. היא הייתה ממש פיצית כשלקחתי אותה, הייתי מחזיקה אותה בכף יד אחת אבל העיניים שלה תפסו אותי, אני לא יודעת איך להגדיר את זה עד היום. היא ילדה מקסימה פשוט, אין לי מילים. אני מחכה שהיא תדבר, שתתקשר, זה מרגש. הכל אצלה בשקט ונועם, היא לא ילדה קנטרנית ולא ילדה בכיינית, היא סבלנית, ילדה מאוד טובה. תראי, ברגע שאת לוקחת ילדה, מגדלת אותה ודואגת לה את נטו אוהבת אותה אהבת משפחה ואני מרגישה שאני אוהבת אותה אהבת אם, כאילו ילדתי אותה"

ש. אז איך זה להיות אמא בת 50?

"את האמת? זה כמו לגדל נכדה, מאוד נקשרתי אליה, היא הבת שלי לכל דבר ומצד שני היום אני מרגישה פחות את הקושי הפיזי, כשהיא תגדל ותלך לפארקים, מתקנים ותעשה דברים מסוכנים יהיה לי יותר קשה להתרוצץ אחריה אבל זה לא עניין של גיל, הכל שטויות כשמדובר בילדים שלך".

ש. איך המשפחה הגיבה לעניין האימוץ?

"המשפחה שלי היא לא משפחה שמתערבת, יש לי אחיות שכבר נקשרו אל הילדה וממש אוהבות אותה. אנחנו בגיל שכל אחד אדון לעצמו, אף אחד לא מחליט לשני וכולם מקבלים בהבנה ואהבה את האחר. נכון שבהתחלה היה לחלק מבני המשפחה קצת קשה לקבל את הילדה אבל רק ממקום של אדם חדש במשפחה, כי ככה זה אצלנו, אנחנו לומדים להתחבר לאט לאט לבני אדם. יותר מזה, לפני כמה ימים חגגנו לילדה יום הולדת שנה עם כל בני המשפחה בהפקה מאוד גדולה שכולם נטלו בה חלק סביב כוכבת הילדים 'דורה', כולם לקחו חלק פעיל באירוע, הבת שלי היא בת המשפחה לכל דבר, מבלי קשר לצבעה".

הגזענות היא מנת חלקנו - עדיין. לא מן הנמנע שהילדה האפרו אפריקאית שגדלה במשפחה מרוקאית מסורתית, עלולה להיתקל בבעיות שכאלה בעתיד. אבל האם, ממש לא מודאגת. "אני ממש לא חושבת שיש גזענות, במיוחד הדור הצעיר שנהיה פתוח לשונה, הוא כבר לא מדבר על עדות", היא אומרת, "הגזענות זה לא כמו שהיה בקום המדינה, הרוב הם מזרחים ופעם כשהיה את האשכנזים כרוב היית מרגישה את האפליות. יש עדיין את האליטות שלהם אבל זה לא מה שהיה בעבר. אולי נשארתי תמימה למרות שגדלתי בבית מרוקאי, שם לימדו אותי שלא שופטים אדם לפי מראה, צבע או עדה. תראי, אפשר לגדל ילד שהוא לא בצבע שלך, לפתוח את הלב לילד בצבע אחר כי גם לו יש זכות לגדול לחיים טובים ואם החברה תלמד לקבל את האחר, החיים בחברה שלנו יהיו גן עדן".

ש. בגיל 18 הילדה תוכל לפתוח את תיק האימוץ ואולי אפילו תרצה לחפש את אמא שלה. מלחיץ?

"גם ילד שאת יולדת אותו אין לך בטחונות, הולך לצבא, רוצה לטוס לחו''ל, עובר לגור בתל אביב או באילת, אז מה, זה לא נקרא עזיבה? כשראיתי אותה שאלתי את עצמי האם יהיה מי שייקח אותה, האם היא תשתקם, אמרתי לעצמי שהילדה הזאת צריכה מישהו שיטפל בה, שידאג לה, יאהב ויחבק אותה. ראיתי במו עיני ילדה שבגיל שלושה שבועות לא קיבלה חיבוק של אמא, נקרע לי הלב עליה. אני לא מסתכלת על מה יהיה אם האמא תחטוף ג'ננה ותרצה אותה או לחשוב מה יעשו לי ואם יקחו לי אותה, הילדה הזו צריכה מי שיגדל אותה וזה מה שחשוב, ברגע שאת מקבלת ילדה ומגדלת אותה, את לא שמה לעצמך שעון סטופר, את רק דואגת לתת אהבה, חום ודאגה, שהם המתכון להתפתחות שלה. זה באמת הכי חשוב".

ש. לסיום, אפשר לקרוא לך אנג'לינה ג'ולי הישראלית? בכל זאת, יש לכן סיפור די דומה...
"מה אני אגיד לך, אותו הדבר במראה", היא צוחקת, "את יכולה לקרוא לי ג'ולייט לא ג'ולי".

ש. אז מתי כבר מאמא ג'ולייט תיתן לבת שלה לטעום מהתבשילים של העדה?

"קוסקוס היא כבר אכלה ובמימונה האחרונה היא גם טעמה מופלטה, אבל רק נגיעות, אל תדאגי יש לה עוד חיים שלמים לאכול את האוכל המרוקאי".